צפיתי בכל פרקי "חתונמי" ואני בטוח יותר מתמיד: בלי כיפוש אני כלום | רון קופמן

ההבדל בין תקופת הקורונה לפני שש שנים, לעונה השמינית שהסתיימה השבוע, מתבטא במציאות שלפיה המשתתפים למדו את החומר מהעונות הקודמות והשתדלו להיות שחקנים מיומנים, עם כל המגבלות האישיות של כל אחד ואחת מהם. הם לא מדברים, הם מדקלמים.

"טסטה" היא עיוות של המילה "טסטמוני" שבתרגום לעברית שהיא שפה דלה, זו "עדות". המשתתפים נדרשים לאין-ספור טסטות, שהן החלק העיקרי בכל ריאליטי סוג זי"ן. תחקירנים מגיעים עם 300-200 שאלות, מהתשובות יערכו שניים-שלושה סינקים מוצלחים, לדעת העורכים.

קשה לענות על כמות כזו של שאלות. כשהשתתפתי ב"זוג מנצח" לפני 13 שנים, נדהמתי מהכמות. אחרי 20 דקות על הסט, אמרתי לתחקירנית: "אין לי סבלנות יותר. תכתיבי לי את הסינק המושלם לדעתך, אני אשחק אותו כמיטב יכולתי, נעשה כמה טייקים, ושחררי אותי באמשל'ך. אני עייף".

את כל הסחורה הזו הסברתי לכיפוש בחלוף העונות, אבל היא עדיין אוהבת ריאליטי. "זה מנקה לי את הראש, מאמי", היא מסבירה לי בפשטות. מאחר שזה זמן איכות טלוויזיוני שלנו, כי נדירות התוכניות שאנחנו צופים בהן ביחד, אני נותן לזה מקום. בדרך כלל אני צופה בספורט ואקטואליה, היא חובבת דרמות שמרדימות אותה.

בניגוד ל"חתונמי", אנחנו חיים את החיים. השבוע נציין את יום השנה ה-13 לנישואינו. בעוד שלושה שבועות נציין את יום השנה ה-14 לפרק ב' שלנו. עברנו לא מעט בשנים האלה. כשהכרנו ב-2007, היא הייתה רווקה ואני גרוש ואב לשתי בנות, שמבוגר ממנה בעשר שנים. היא חייכה ואמרה לי: "אתה גדול עליי. אתה חי בלילה, ואני לא. כולם מכירים אותך ואותי אף אחד לא מכיר. אני מחפשת שקט וזוגיות בריאה, אתה מחפש ריגושים. זה לא יכול לעבוד בינינו".

חברה שלה שהכירה בינינו, אמרה לה שתיתן לי צ'אנס. כמו הפסיכו וההפקה ב"חתונמי", היא רצתה שהשידוך יצליח. נתתי את המיטב שיש בי, באמת. אבל כעבור כמה חודשים היא זרקה אותי צ'ורטי-ווז-נייע, כי החליטה שבגדתי בה. היא משוכנעת בזה עד היום. אבל זה לא קרה מעולם, כי הייתי צדיק מאמש-מאמש.

חלפו חמש שנים. במפגש מקרי בכנס של סוכני ביטוח בירכא שהרציתי בו, פגשתי שוב באותה חברה משדכת. היא סיפרה לי שכיפוש סיימה זוגיות והיא לבד, כי היא השליכה את הזוגי. אני דיווחתי שגם הושלכתי לאחרונה. אוקצור, נפגשנו באותו ערב בבית קפה. כיפוש סיפרה לי שהיא לא מתכוונת לחכות לשום אביר, אפילו לא על חמור, בטח שלא על סוס לבן, אז היא התחילה טיפולי הפריה.

הבטתי בה, הודעתי לה שלדעתי היא פסיכית ואם היא כל כך רוצה ילד, אני אביא איתה ילד. "בשביל מה טיפולים וזריקות, תפסיקי עם זה וצאי מהשטויות, יהיה בסדר, עליי", אמרתי.

היא התפוצצה מצחוק ושאלה: "מה זה יהיה בסדר? אתה לא יכול לשחק עם הזמן שלי, אני כבר לא ילדה. אתה מבין שלמילים יש משמעות. אתה לא בתוכנית טלוויזיה עכשיו, שאתה משחק תפקיד".

באותה תקופה הייתי מפורק לגמרי בגלל שלל התמכרויות. עד היום אין לי מושג איך תפקדתי, איך שידרתי ברדיו ובטלוויזיה כל יום בלי להתמוטט, עד שקרסתי קומפלט.

כשאושפזתי, ביקשתי מהחברים לא להודיע לה. אבל הם כבר היו חברים גם שלה, אז כמובן שהם הודיעו לה. גם היום, שנים אחרי, אני מתלבט בשאלה אם היא הייתה שותפת סוד להחלטה לסגור אותי בכלוב בגהה. כיפוש לא יודעת לשקר, אבל היא דיסקרטית מאוד. ניסיתי להפעיל עליה כמה משיטות התחקור שלי במהלך השנים, היא מדפדפת אותי ואומרת שאני מכור לקונספציות.

היא הגיעה למחרת לכלוב, בלי פחד. "תקשיב לי", אמרה, "אני אטפל בך. אני אהיה פה כל יום, עד שישחררו אותך, ואז אני משחררת אותך לחיות איך שבא לך".

סיימתי גם את הסיוט הזה. במאי 2013 אושפזתי בגלל דלקת במפרק הירך. הרופאים נדרשו למגוון בדיקות כדי להחליט שזו דלקת. הם חששו במופגן שזו מחלה אחרת, חמורה טיפל'ה יותר.

בערב יום העצמאות, אחרי בדיקת MRI כשאני ישוב בכיסא גלגלים, הודעתי לכיפוש. "אם אני יוצא מזה, אנחנו מתחתנים. אני יודע שהסתלבטתי עלייך שהתחתנתי שלוש פעמים: ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי. אבל בגלל שאת בת של רב ומשפחתך דתייה, נתחתן בחתונה דתית באוגוסט. הוריי התחתנו ב-15, הסוהרת ואני ב-30, תבחרי כל תאריך שבא לך, אני אגיע. את מפיקה הכול, אני לא בנוי לזה".

היא ענתה לי: "אסור להקשיב להבטחות של שכיב מרע. בוא נחכה לתוצאות של הבדיקה, ואז תציע לי קצת יותר יפה, ואני אשקול את ההצעה אחרי שתשתחרר מבית החולים".

עברתי ניתוח, שוחררתי לשיקום מפרך, שכלל ארבעה חודשים על כיסא גלגלים וחודשיים על קביים. אבל איך שהגעתי הביתה, הודעתי לה: "כיפוש, תתקדמי. אמרתי אוגוסט אז שיהיה באוגוסט".

היא הפיקה יופי של אירוע, כולל רב ציוני-דתי ששירת בצה"ל. זה היה הדבר היחיד שביקשתי. היא ביקשה שאגיע לטעימות, אמרתי לה שזה לא בשבילי, אני לא מבין בזה. ואז שמעתי בפעם הראשונה את המשפט שהפך לשגרה בחיינו המשותפים: "בשבילי, מאמי. אני באמת מבקשת". אז נסעתי איתה לטעימות.

אחרי החתונה למדתי איך היא עובדת ומשיגה כל מה שהיא רוצה. כאשר הרגל הימנית שלה רועדת כשהיא יושבת, היא חושבת איך לתווך לי מידע על מה שהיא ביצעה. "מאמי, אנחנו עוברים דירה לשיכון, מחוץ לתל אביב. אסור לך לחיות בעיר, זה מפעיל אצלך יותר מדי טריגרים"; או עוד משהו יפה: "אני חייבת להיות על המייל שלך. אין לך יומן, אתה עלול לשכוח וגם אני צריכה לדעת איפה אתה, שלא תסתובב לי במקומות שאתה לא אמור להיות בהם".

נתתי, הייתה לי ברירה? במקביל ל"פיקוח" על הטוויטר, היא חסמה לי את הטקסס הולד'ם בפייסבוק. שיחקתי שם, לא על כסף ועם חברים שהיא הכירה, אבל זה לא עניין אותה. גם את האתרים של הפורנו היא חסמה, כי פתאום הם נעלמו לי. אף שהסברתי לה שזה חשוב לי לאתנחתה קומית, בזמן כתיבה. היא נשבעה לי שהיא לא נגעה באתרים האלה.

בסופ"ש שעבר כיפוש לא חשה בטוב. היא יודעת להסתיר, אם כי יכולתה אינה מספקת כדי להסתיר ממני. אומנם אני כבד, איטי והססן, אבל אני רואה הכול.

בעוד היא מתארגנת, טלפנתי לרופא שמכיר רופאים, כדי שיקבלו אותה מייד. החיכיון מוציא ממני את המֵרע. גם כיפוש מודעת לזה, אבל לא תמיד יודעת שאני מסתדרניק.

"מאמי, אני מבקשת ממך, בלי המופע הרגיל שלך בבתי חולים, בסדר? אני לא יכולה עם השפה שבה אתה פונה לצוות, אחרי שחיכית חמש דקות. זה בית חולים ציבורי, לא פרטי. אתה גם שוכח את הגודל והקול שלך, כאשר אתה נשען על הדלפק. אני רואה ומרגישה שהאחיות מאוימות ממך. למה אתה נשען, אין לך כוח? תעמוד ישר ורחוק מהדלפק של המוקד".

לא הגבתי, כי אין על מה. היא היא, אני אני. שנינו כבר לא נשתנה. הורדתי אותה בדלת, והתארגנתי על חניה בקרבת מקום. כשנכנסתי, היא כבר טופלה. היה לי מספיק זמן כדי להקיא בפעם הראשונה בלי שהיא תדע.

יצאתי החוצה לעשן. פגשתי ברחבה גברים, חלקם אריות, עם מבט עייף ושבו"ז מהחיים. האישה כנראה בתיקון, הילדים מציקים בטלפון. איומים של אבות על ילדיהם לא עובדים ב-2026. אין לגברים את הדיקציה וטון הדיבור, עם חיתוכים מתאימים, כדי להחזיר את הילדים לנורמטיביות פעילה. אם ילד מתלונן: "אבא, שגה הרביץ לי", כל מה שאבא יכול לומר באמצעות הטלפון: "תגיד לו שאני מזהיר אותו, אם הוא עוד פעם אחת מרים עליך יד. הבנת?", ואז הוא מנתק את השיחה ומבקש ממני סיגריה. כן, גבר זה לא מה שהיה בעבר. לא הפסדנו בקרב, הפסדנו כבר במלחמה.

אחרי המיון, כיפוש נזכרה שיש לה פנצ'ר ברכב, שמונח תקול בשדרות נורדאו בתל אביב. אמרתי לה לטלפן לידידים. נאמר לה שם שברכב היברידי צריך להוריד את הגלגל ולקחת אותו לתיקון. עדיף שהיא תתקשר לפנצ'ריסט, כדי לחסוך זמן, כך היא פעלה.

העלות היא 500 שקל לתיקון פנצ'ר (בערך פי עשרה מהעלות במוסך צמיגים) או 1,100 לצמיג חדש. המחיר אינו כולל מע"מ, כמובן. הגענו לזירה, הבטתי בצמיג הקדמי השמאלי, הפנמתי מייד שהיא נהגה על צמיג תקול. הדופן שלו הייתה כמו חול.

עניתי לה שהלוואי ויגיע בשעה 1:40, כי לקורבן אין לאן ללכת ברבע לחצות, הוא שבוי. הלכתי לרכב שלי להביא לי סיגריות. לא שמתי לב לצינור עבה שנמתח לכל אורך השדרה. נתקלתי בו ונזרקתי על מסלול האופניים. נחתכתי קלות בכף הרגל, בברך ובמרפק צד שמאל.

חזרתי אליה. היא ראתה את הדם, ומייד נזפה בי. "למה זה תמיד קורה לך, אבל תמיד. במה אתה עסוק, כאשר אתה חוצה כביש? למה אתה לא מביט למטה? אפילו אני שצעירה ממך, מביטה כדי לראות שאין מכשול. תן לי לנגב את הדם".

השבתי שלא צריך זה יתייבש, עד המקלחת בבית. יש לי מגבונים לחים בפאוץ' ובאוטו, לא היה לי כוח ללכת להביא. הפנצ'ריסט הגיע אחרי שעתיים, החליף צמיג בתוך עשר דקות. ונגמר היום.

42 יום זה כלום. בשבת נראה איפה הם היום, אחרי שנה. אני מקווה ששלושה זוגות כבר לא, כי באמת שיש גבול לסבל. אבל אני לא אגיד מי, כי איני יודע.

כיפוש ואני שינינו את זמן האיכות הטלוויזיוני לסדרות "פשוטע" ו"הבודקת". הן כתובות נהדר, באמת. אני מאחל למשתתפים, לבמאים ולתסריטאים שהסדרות תימכרנה לחו"ל.

יש לך מניות בכורה בשינוי שהעברת אותי ב-14 שנים. את יופי של אדם, יופי של אמא ויופי של אישה. את יודעת שאני מעריך תמיד, גם אם איני מדבר, כי אני בוטח בך. את אדם שקול. ותכלס, את הרי יודעת, שבלעדייך אני כלום ושום דבר.