היה לי בעבר קולגה שתוצאות האגף שלו מעולם לא היו משהו להתגאות בו. עם זאת, הוא הצטיין בדבר אחד: בהפרחת הבטחות על מה שהוא עתיד לעשות. "אנחנו אוטוטו מתחילים תהליך של רפורמה משמעותית", או "אנחנו בקרוב נטמיע שיטה בין-לאומית אחרת לגמרי". המילים הללו תמיד לוו באותיות לועזיות נוצצות, שהקנו לתהליך רצינות ומקצועיות לכאורה, ואם היה אפשר לשלב בהבטחה גם שימוש ב-AI, הרי זה משובח כפליים.
אבל התהליכים של אותו מנהל מעולם לא תוארו בלשון עבר. הוא מעולם לא תיאר משהו שהשלים או שיפר. תמיד היה זה משהו עתידי, נוצץ ורחוק כמו הארץ המובטחת - יפה, אבל כזו שלעולם לא מגיעים אליה. וכך המשיך להבטיח גדולות ונצורות במשך כמה שנים, עד שהטריק הובן, והוא שוחרר מתפקידו. כך למדתי שיעור לחיים: מה שלא קרה בעבר, כנראה גם לא יקרה בעתיד.
הבעיה היא שאנשים ממשיכים להתרשם מדיבורים וממילים יפות על מה שיקרה מחר או מחרתיים. כאשר אנו בוחרים מנהל, פוליטיקאי או מנהיג, מה שצריך להכריע הוא לא הפנטזיות שלהם על עתיד מושלם, אלא מה הם עשו עד עכשיו בפועל.
הכלכלה הזו של תקוות שווא מצליחה לעבוד משום שהבטחות עתידיות מייצרות אופוריה רגעית. קל הרבה יותר להתחבר לחזון מלהיב ומפוצץ מאשר להתמודד עם המורכבות האפורה והמפרכת של עשייה אמיתית בשטח.
אז הגיע הזמן להפסיק ליפול בפח של סיסמאות ריקות. לכל אותם פוליטיקאים שממשיכים למכור לנו אינסוף חזונות - בין שהם מבטיחים "רפורמות ענק להורדת מחירי הדיור" בזמן שהמחירים ממשיכים לנסוק; מפריחים "תוכניות אב אסטרטגיות למיגור הפשיעה" בזמן שהביטחון האישי מתרסק; או מצהירים על "מהפכה בחינוך" שמתפוגגת אל מול הצפיפות בכיתות והמחסור במורים - יש מסר אחד פשוט שצריך להטיח בהם: תפסיקו להבטיח. תעשו.
התרעות פיקוד העורף