מגן דוד בכיסי: הרהורים על מולדובה, בטיחות ומשקל הזהות | ג'וש ארונסון

בין מגן הדוד שהוסתר בשדה התעופה באיסטנבול לקהילה היהודית שקמה מחדש במולדובה: מסע אישי על אנטישמיות, ציונות, שייכות – ועל הרגע שבו דווקא הקהילה החזירה את הכוח להמשיך

ג'וש ארונסון צילום: אלי איטקין
עקבו אחרינו
מגן דוד
מגן דוד | צילום: ג'וש ארונסון
3
גלריה

הבחירה השקטה בשדה התעופה

בזמן שנסעתי דרך איסטנבול בדרכי למזרח אירופה, קיבלתי בחירה קשה ומפוכחת. לפני שעברתי דרך הטרמינל, הושטתי יד, פתחתי את שרשרת השרשרת ותחבתי את מגן הדוד שלי לתיק. זו הייתה החלטה שנולדה לא מפחדנות, אלא מהישרדות מחושבת. אני יהודי גאה וציוני גאה. אני אדם שתומך בגלוי בשלום ובפתרון שתי מדינות, מאמין עמוקות בעתיד שבו כל האנשים באזור יוכלו לשגשג זה לצד זה. אבל אף אחת מהאמונות הפוליטיות המגוונות הללו אינה חשובה לקהל המונע על ידי עוינות לא רציונלית. באקלים של היום, השנאה סביבנו הפכה כה הפכפכה שאנשים נוטים מדי להתקפות פיזיות רק משום שהם רואים יהודי.

הסרת מגן דוד שלי הרגישה כמו בגידה במי שאני, גם אם זה היה רק ​​למשך הטיסה. זה חשף מציאות קודרת: החופש לבטא בגלוי זהות יהודית הפך לסיכון מחושב.

הרב מנחם מנדל אקסלרוד הוכתר רשמית רבה הראשי של המדינה
הרב מנחם מנדל אקסלרוד הוכתר רשמית רבה הראשי של המדינה | צילום: יחצ

מורכבויות הטבע האנושי

גל מטריד זה של שנאה עיוורת מעלה על הדעת את המורכבויות המבולגנות, ולעתים קרובות מטרידות, של הנפש האנושית. הפסיכולוג המפורסם זיגמונד פרויד תיאר את הדחפים הראשוניים והאפלים יותר בתוך הטבע האנושי - הקונפליקטים העמוקים של תת המודע, שבהם הציוויליזציה מתמודדת ללא הרף עם תשוקות גולמיות והרסניות.

עבודתו של פרויד מזכירה לנו שבני אדם פגומים מטבעם. אף אחד אינו מושלם. אנחנו יצורים המונעים על ידי פחדים, דעות קדומות ומטען היסטורי. עם זאת, הכרה בפגמים שלנו אינה תירוץ להיכנע להם; אלא, זוהי קריאה לפעולה. עלינו לשאוף להבין, ללמוד ולהסתכל מעבר לפני השטח. מחקר, חינוך ודיאלוג אמיתי הם מפתחות חיוניים לפירוק הבורות שמזינה אנטישמיות ושנאת זרים.

מבט קדימה

תקופתי במולדובה הייתה מעוררת השראה. להיות עד לחוסנה של קהילה יהודית הולכת וגדלה הזכירה לי שהמורשת שלנו שרדה מאות שנים של חושך. כשחזרתי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי היה להוציא את מגן דוד מכיסי ולהחזירו לצווארי למקום שאליו הוא שייך. איננו יכולים לאפשר לפחד לכפות עלינו להסתתר לצמיתות. אך עלינו גם להישאר צלולים לגבי העולם בו אנו מנווטים - עולם הזקוק נואשות ליותר אמפתיה, הבנה עמוקה יותר ואומץ לבחור בחינוך על פני עוינות.

תביעה מחדש של הציונות: מאפר ההיסטוריה לקולות ההווה

שפה היא דבר חי ונושם, המעוצב ומעוצב מחדש ללא הרף על ידי זרמים תרבותיים ומאבקים פוליטיים. כיום, מעט מילים נושאות חיכוך או תשוקה כמו "ציונות". בעיני מבקרים, היא משמשת ככפשה פוליטית - מילה גסה שנועדה לשתק דיאלוג ולהפליל זהות.

אבל כמי על הספקטרום האוטיסטי, עיתונאי ותומך לכל החיים בהכללת אנשים עם מוגבלויות, הבנתי את הציונות אינה מושרשת בנקודות דיון מופשטות, אלא בהיסטוריה, בהישרדות ובסולידריות אנושית עמוקה.

כדי לתפוס את עומק הזהות הזו, עליכם לבחון כיצד העבר זורם אל ההווה. לאחרונה היינו עדים לעדות רבת עוצמה להמשכיות זו עם קבורתם מחדש של סביו וסבתו של תיאודור הרצל. כשביקרתי בבודפשט ובווינה - עיר הולדתה של הציונות הפוליטית המודרנית - עמדתי במקומות שבהם צלליה הכבדים ביותר של ההיסטוריה מתנשאים. ביקרתי במה שהיה פעם בית החולים הפסיכיאטרי שאליו שלח ד"ר הנס אספרגר אנשים כמוני, אנשים עם מוגבלויות, אל מותם.

לעמוד במרחב שנועד למחוק את קיומנו, ולהבין שהאתר הזה הוא כעת בית ספר יהודי משגשג, הכה בי בכוח עז. טרנספורמציה זו היא המעשה האולטימטיבי של שיקום יהודי. היא אומרת לנו שאנחנו לא רק שורדים את ההיסטוריה שלנו; אנחנו יוצרים לה שימוש חוזר.

עם זאת, השיח העכשווי לעתים קרובות משטח את המורכבויות הללו. פעילים פרו-פלסטינים משתמשים לעתים קרובות ב"ציונות" ככינוי גנאי גורף כדי לפגוע בלגיטימציה של המולדת היהודית והאנשים הקשורים אליה. הם מנסים להפוך את התווית לרעילה. אבל ציונות אמיתית היא ההפך הגמור מהדרה: זוהי האמונה המתמשכת בהגדרה עצמית, מקלט ועבודת בניית חברה המגנה על הפגיעים.

ג'וש אהרונסון במולדובה
ג'וש אהרונסון במולדובה | צילום: באדיבות המצולם

עבורי, זו לא רק פילוסופיה פוליטית; זוהי מציאות חיה ויומיומית. כעיתונאית המסקרת את העולם היהודי והתפוצות עבור מעריב, וכפעילה המקדמת נגישות עולמית וזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, עבודתי קשורה לאופן שבו אנו מתייחסים לשבריריות ביותר בחברה. אבל אפילו פעילים נתקלים בחומות.

לפני שבועות ספורים, התמודדתי עם משבר בריאות נפש קשה. מוצף בשחיקה ובהתמוטטות נפשית קשה, לא יכולתי אפילו להביא את עצמי להשתתף בטקס הסיום שלי באוניברסיטת סאלפורד, שם סיימתי זה עתה את התואר השני שלי בעיתונאות בינלאומית. הרגשתי חלולה, מדוכאת ומובסת עמוקות, כאילו שנות עבודתי כציונית וכפעילה קהילתית לא זכו להכרה או לקיימא ברגע החושך הזה.

ואז התגלתה המשמעות האמיתית של הציונות.

אידיאולוגיות נשפטות בסופו של דבר לא על פי המניפסטים הגדולים שלהן, אלא על פי האופן שבו הן מופיעות עבור אנשים כשהן נשברות. בשעה האפלה ביותר שלי, לא נתקלתי בשיפוט; נתקלתי בקהילה. קול העם עמד לצידי. דרך יוזמת "קול העם" של הנשיא יצחק הרצוג - שם אני גאה לכהן כחבר מועצה לצד מנהיגים עולמיים - ודרך משפחתי הקהילתית היהודית הרחבה יותר, אנשים נכנסו לתמונה.

הם סייעו לי, משכו אותי מהקצה ונתנו לי את הביטחון להמשיך הלאה.

זהו בעצם מהות הציונות. זו לא סיסמה פוליטית נשקית; זוהי "קול ישראל", האחריות ההדדית הבלתי מעורערת שמחברת אותנו יחד. זוהי הרוח שלוקחת בית חולים שנועד בעבר להרוס חיים של אוטיסטים והופכת אותו לבית ספר יהודי. זהו הכוח שמרים עיתונאי שבור כשהוא לא יכול להגיע לטקס הסיום שלו. אנחנו עם של חוסן, של בנייה מחדש ועמידה אחד לצד השני - לא משנה כמה חשוך יהיה הדרך.

תגיות:
אנטישמיות
/
אנטישמיות באירופה
/
מולדובה
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף