אין דבר בַּשם "משחקי פז"ם" שיכול להסוות את המציאות האכזרית העומדת מאחורי האישומים בדבר התעללות קשה של חיילים בחיילים צעירים מהם. אין מדובר במשחק, אלא בשיבוש מוסרי עמוק של מי שסבורים שוותק בשירות מתיר פריקה של יצרים אפלים.
"מסורת" ההתעללות בחיילים צעירים אינה חדשה, היו אירועים כאלה בעבר. השמות התמימים לכאורה, "משחקי פז"ם" או "טקסי חניכה", הם סוג של הנדסת תודעה, המאפיינת את הפסאדה הישראלית-הצבאית ולא רק אותה. זה קורה באותו צבא שמתהדר בכך שהוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ומבקש להחזיק בדימוי של "כובש נאור".
קשה שלא לתהות על הקשר בין הדברים. חברה שהתרגלה במשך עשרות שנים להפעיל כוח על אוכלוסייה אזרחית, להציב מחסומים, לשלוט בחייהם של אחרים ולהחיל נורמות וסטנדרטים שונים מהרגילים על אוכלוסייה כבושה, חייבת לשאול את עצמה כיצד משפיע השימוש בכוח גם עליה ומה הוא עושה לנורמות שלה.
לאלימות יש תכונה דיפוזית, היא אינה יודעת גבולות. ההתעללות בחיילים צעירים בבסיסי צה"ל לא צמחה בוואקום. קיימים דיווחים על מקרים של אלימות, התעמרות והתעללות בפלסטינים בידי חיילים ובידי אנשי כוחות ההגנה המרחבית. שלא לדבר על "נוער הגבעות".
חבלי ארץ שלמים בלבנון ובעזה היו לעיי חורבות במהלך המלחמה הבלתי נגמרת. מאות אלפי בני אדם נעקרו מבתיהם, עשרות אלפים נהרגו, בהם אזרחים רבים. כל זאת בשעה שהרוב בחברה הישראלית מתעטף בשתיקתו כמו שלושת הקופים: אינו רואה, אינו שומע ואינו מדבר. הוא גם אינו מתעניין ואינו שואל את עצמו אם בכל מקרה ומקרה אכן התקיים צורך ביטחוני אמיתי, או שמא כוחנות, נקם והרס הפכו פעמים רבות לתכלית.
נראה כי שישה עשורים של כיבוש וסכסוך אלים חלחלו עמוק לחברה הישראלית. השליטה הממושכת באחר והשימוש התדיר בכוח שיבשו את המצפן המוסרי. וכשהמצפן המוסרי משתבש אין סיבה שהאלימות תעצור במחסום, בגדר או בקו הירוק. בסופו של דבר היא חוזרת הביתה כ"משחק".
התרעות פיקוד העורף