פעם, בין ינואר לאפריל, לוס אנג'לס הייתה נכנסת לטירוף שכונה "עונת הפיילוטים". רשתות הטלוויזיה והאולפנים נערכו לעונה הבאה, עשרות פיילוטים לסדרות חדשות הופקו, וכולם עסקו בליהוק. אלפי שחקנים עברו זמנית לעיר בתקווה לתפוס את התפקיד שישנה את חייהם. אבל בתוך שיגעון הליהוקים, דבר אחד כבר היה קיים: תסריט.
ואיפה התסריט? פעם קראו לו מצע. חברי המפלגה התכנסו, התווכחו, ניסחו עמדות וקבעו סדרי עדיפויות. השתתפתי בעצמי בהכנת מצע כזה. לפני שביקשת מהציבור לבחור בך, אמרת במה אתה מאמין ומה אתה מתכוון לעשות. היום מוכרים לנו פוסטר עם שמות.
שוב צפה הבעיה המהותית בשיטת הבחירות שלנו: כשראש מפלגה בוחר את חברי הרשימה, הוא לא רק מעניק להם את כרטיס הכניסה לכנסת, הוא גם מחזיק בכרטיס להמשך הקריירה הפוליטית שלהם – והם יודעים זאת. לכן אולי הגיע הזמן לחזור ולדבר ברצינות על שינוי שיטת הבחירות. שילוב של בחירות אזוריות בשיטה יאפשר לנו לשלוח לכנסת גם נציגים שאנחנו בוחרים ישירות. אנשים שיצטרכו להציג עמדות, לענות לבוחרים ולחזור אליהם בבחירות הבאות כדי לבקש מחדש את אמונם.
זה משנה גם את מוקד הנאמנות. חבר כנסת שיודע שהמשך דרכו תלוי בבוחרים באזור שלו, ולא בראש המפלגה, חייב להקשיב גם להם. פתאום יש משמעות אמיתית לשאלה מה הוא עצמו חושב, ולא רק מה משרת פוליטית את ראש המפלגה.
בחירות אינן אופרת סבון. הן משפיעות על החיים שלנו בכל מובן. גם הכוכב הגדול ביותר לא יכול להציל סדרה שאין לה סיפור. לפני שאנחנו מתחייבים לשלם משכורות לארבע שנים, כדאי שנתעקש לקבל את התסריט – וגם לקבל הזדמנות לבחור את הקאסט.
התרעות פיקוד העורף