צ'ק הפתוח נקרע: מחיר ההיסוס הישראלי ברצועה | עידן מאראש

בשבועות האחרונים חזרה זירת עזה להיות הזירה המרכזית במלחמת התקומה. השאלה הגדולה היא מה יהיה עתיד הרצועה - ומי יכריע בו: ישראל או ארצות הברית? לפני שמחפשים תשובות לשאלות המורכבות האלה, צריך לחזור מעט לאחור, לתחילת כהונתו השנייה של הנשיא טראמפ.

מרגע תחילת כהונתו השתנתה לחלוטין המדיניות האמריקנית ביחס למלחמה. ישראל קיבלה, הלכה למעשה, "צ'ק פתוח" לעשות את מה שנדרש ברצועה, ללא המגבלות והרסנים שהיו מוכרים לנו קודם לכן. היה זה טראמפ שאמר: "אם עד שבת ב־12 בצהריים חמאס לא ישיב את כל החטופים שברשותו - ייפתחו עליהם שערי הגיהינום".

ישראל, מצדה, התעקשה שלא "לנצל" את האשראי ההיסטורי הזה. היא המשיכה במדיניות העסקאות החלקיות, שהותירו בידי חמאס כוח והשפעה, עד לחתימה על הסכם שנועד להביא לסיום המלחמה - במחיר כבד של שחרור מחבלים, שהוביל בסופו של דבר לשחרורם של כל החטופים. צריך לומר ביושר: לא האמנתי ולו לרגע שחמאס ישחרר את כל החטופים ויוותר על "הנשק" היקר ביותר שהיה בידיו. לכן עצם הצלחת ההסכם לשחרר את כולם היא הישג היסטורי וחשוב.

אבל לצד ההישג הזה, מרבית תסריטי האימה שחששתי מהם כבר אז מתממשים בימים אלה ממש.

ישראל עומדת בהסכמות. חמאס ממשיך לשחק

תוכנית "15 הנקודות", שעליה הכריזו הנשיא טראמפ ומועצת השלום לפני מספר שבועות, חשובה מאין כמותה. אלא שבפועל נוצר מצב בעייתי מאוד: ישראל ממלאת את חובותיה במסגרת ההסכמות, הפסיקה את הסיכולים הממוקדים ואת התקיפות היזומות - בעוד חמאס ממשיך להציב מכשולים ולשחק משחקים.

חמאס דורש נסיגה ישראלית מהשטחים השולטים לפני פירוקו מנשקו, מדבר על "אחסון הנשק" במקום פירוק מלא ופירוז, ואף מעלה אפשרות למסירת הנשק לגורם פלסטיני בתוך הרצועה. אם הדרישות האלה יתקבלו, חמאס יישאר, הלכה למעשה, הריבון בעזה. ראש הממשלה נתניהו אמר בשבוע שעבר כי ישראל דוחה את מסמך 15 הנקודות וכי לא תהיה נסיגה לפני פירוקו ופירוזו המלא של חמאס והרצועה. אבל בין ההצהרות לבין המציאות בשטח קיים פער מדאיג.

לפני מספר ימים חדרו מחבלי חמאס לשטח הקו הצהוב וחטפו אמצעי לחימה של צה"ל. כוחותינו לא הורשו לסכל אותם, ואם לא די בכך - פיקוד דרום בחר למדר את הפיקוד הבכיר ואת הדרג המדיני מהאירוע. התנהלות כזאת ברצועה היא בדיוק מסוג ההתנהלויות שהובילו לטבח שבעה באוקטובר.

המחיר של חוסר ההחלטיות

כל עניין "מועצת השלום" הוא, במידה רבה, תוצאה של חוסר ההחלטיות הישראלית בשאלת עתידה של החזית העזתית. כבר בחודשים הראשונים ללחימה היה על הדרג המדיני לומר באופן ברור: אנחנו מטילים ממשל צבאי ישראלי זמני ברצועה, עד לפירוק חמאס בכוח ולהבטחה שחמאס לא יהווה עוד איום על ישראל. מהלך כזה היה עשוי למנוע חלק גדול מה"קרקס" הבינלאומי שאנחנו חווים היום - ומהמחיר הכבד שאנחנו משלמים עליו.

מדינה שיוצאת למלחמה צריכה לדעת גם כיצד לנצח אותה. היא אינה יכולה להפקיד את עתידה בידי סדרה אינסופית של הסכמים, מתווכים, ועדות ומועצות בינלאומיות, כאשר האויב שמולה עדיין מחזיק בכוח צבאי וביכולת לאיים עליה.

ומה קרה לתוכנית ההגירה?

סוגיה נוספת שחייבים להתייחס אליה היא הכישלון המוחלט בקידום תוכנית ההגירה מרצון של עזתים. טראמפ דיבר רבות על הגירה מרצון ועל בניית "ריביירה" בעזה. ישראל, לעומת זאת, לא עשתה מספיק באותה תקופה כדי לסייע לאמריקנים להוציא לפועל את התוכנית השאפתנית הזאת.

ראש הממשלה טוען שוב ושוב שאין מדינה שמוכנה לקבל את תושבי עזה. ייתכן שזה נכון. אבל תרשו לי להציג אפשרות אחרת. אם ראש הממשלה באמת היה רוצה לקדם את התוכנית, הוא היה צריך ללחוץ על מדינות הנמצאות בקשרים טובים עם ישראל לפתוח את שעריהן לעזתים - ובתמורה להציע להן הטבות מדיניות, כלכליות או אחרות.

עזה היא לא גזירת גורל

עזה אינה גזירת גורל. היא שטח אויב, ואנחנו חייבים להכריע את האיום הנשקף ממנו. הכרעה כזאת לא תושג בהסכמים, בדיפלומטיה של חליפות ובמסמכי עקרונות. היא תושג רק באמצעות כוח, נחישות והחלטיות. חמאס חייב לשלם מחיר אסטרטגי כבד על שבעה באוקטובר וכרגע - זה פשוט לא קורה. זה הזמן להתעשת. מאסנו באשליות הביטחון והשלום. אנחנו דורשים ביטחון. על מלא.