הקיץ הזה, החדשות מיוון עוסקות בשלטים שעליהם נכתב "Fuck Israel", בשריפות הענק ובפקקי התנועה בשמיים, כשמיליוני תיירים מציפים את האיים. אני כותב את השורות האלה מקפלוניה, איי יפה מהצד המערבי, האיוני, ומשם השם יוון כנראה. אבל המחשבות שלי נודדות למקום אחר. מתחת לחופים, לטברנות ולשלווה של הקיץ היווני מסתתרת היסטוריה אפלה הרבה יותר — כזו שיש לה, דווקא עכשיו, משהו חשוב לומר לישראל בשעת צרה ובעת בחירה.
מה השואה ביוון תמיד תפסה מקום קטן באופן מוזר בזיכרון הרחב יותר של מלחמת העולם השנייה. זאת למרות העובדה שיוון איבדה כ־80 עד 90 אחוזים מאוכלוסייתה היהודית שלפני המלחמה — אחד השיעורים הגבוהים ביותר באירופה הכבושה — ולמרות שסלוניקי הייתה אחת הערים היהודיות הגדולות של היבשת. החורבן היה כה מוחלט, עד שגם כיום אפשר לבקר ביוון, אפילו שוב ושוב, מבלי להבין עד הסוף מה בדיוק נעלם.
נזכרתי בכך בקפלוניה, אי בים היוני שבו בילינו הקיץ הזה. אנחנו משתדלים להגיע לאי יווני כמעט מדי שנה, אבל המסע הזה הוביל אותנו באופן בלתי צפוי אל היסטוריה שקשרה יחד את קריסתה של איטליה הפשיסטית, טבח גרמני שנשכח במידה רבה בחיילים איטלקים, ואת חורבנה הסופי של חלק גדול מיהדות יוון.
בספטמבר 1943, חודשיים לאחר שאיטליה הדיחה את בניטו מוסוליני — ולאחר מכן נטשה את הברית עם היטלר וחתמה על שביתת נשק עם בעלות הברית — פנו הכוחות הגרמניים בקפלוניה נגד שותפיהם לשעבר. כ־12 אלף חיילי דיוויזיית אקווי האיטלקית התנגדו לדרישה הגרמנית למסור את נשקם. לאחר שהביסו אותם, הגרמנים הוציאו להורג אלפי שבויים איטלקים, באחד ממעשי הטבח הגדולים ביותר בשבויי מלחמה במלחמת העולם השנייה.
אבל לתבוסתה של איטליה הייתה תוצאה נוספת, שבסופו של דבר הייתה משמעותית עוד יותר עבור יוון. חלקים נרחבים מהמדינה היו תחת כיבוש איטלקי מאז 1941, והשלטונות האיטלקיים, אף שהיו כובשים פשיסטים, התנגדו בדרך כלל למאמצים הגרמניים לגרש יהודים מן השטחים שבשליטתם. כך נוצר מצב משונה שבו יהודים יכלו לעיתים למצוא ביטחון יחסי באמצעות מעבר מאזורים ביוון שהיו בשליטה גרמנית לשטחים שבשליטה איטלקית.
ב־8 בספטמבר 1943, ההגנה הזאת נעלמה למעשה.
בעוד הכוחות הגרמניים נעו כדי לפרוק את בעלי בריתם האיטלקים לשעבר מנשקם — ובקפלוניה גם לטבוח בהם — הם השתלטו גם על אזורי הכיבוש האיטלקיים. קהילות יהודיות ששרדו את שנותיה הראשונות של המלחמה נחשפו לפתע למנגנון ההשמדה של השואה. ההשתלטות הגרמנית על אזורי הכיבוש האיטלקיים ביוון קושרת אפוא בין שתי היסטוריות שבדרך כלל נזכרות בנפרד: טבח דיוויזיית אקווי וחורבן שארית יהדות יוון.
האיים היוניים ממחישים בבהירות יוצאת דופן את מה שהתרחש לאחר מכן.
בקורפו, מצפון לקפלוניה, התקיימה קהילה יהודית במשך מאות שנים. ביוני 1944 ריכזו הגרמנים כמעט את כל כ־1,800 יהודי האי וגירשו אותם, בעיקר לאושוויץ. מעטים שרדו. בזקינתוס, מדרום לקפלוניה, דרשו הגרמנים גם את הסגרת היהודים. שם סירבו המטרופוליט כריסוסטומוס וראש העיר לוקאס קארר למסור את הרשימה שנדרשה מהם, ותושבים מקומיים הסתירו את שכניהם היהודים. כל 275 היהודים ניצלו.
גם בקפלוניה התקיימה בעבר קהילה יהודית, אך רוב חבריה עזבו עוד לפני המלחמה, ולכן כאשר הגרמנים השתלטו על האי כבר לא נותרה בו אוכלוסייה יהודית משמעותית שניתן היה להשוותה לזו שבאיים האחרים. וכך, במרחק קצר זה מזה, שלושה איים יוניים הציגו שלושה גורלות יהודיים שונים: קהילה שהושמדה בקורפו, קהילה שלמה שניצלה בזקינתוס, וקהילה בקפלוניה שרוב חבריה עזבו עוד לפני הגעת הגרמנים.
השלכות התערבותה של גרמניה ביוון חרגו הרחק מעבר לגבולות הבלקן. המערכה תרמה לדחיית פתיחתו של מבצע ברברוסה — פלישתו של היטלר לברית המועצות — עד לסוף יוני 1941, אף שהיסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה עד כמה הייתה דחייה זו גורם מכריע בכישלונה הסופי של גרמניה בחזית המזרחית. לכישלון הזה היו השלכות שהרחיקו הרבה מעבר לרוסיה. בעוד הכוחות הגרמניים התקדמו מצפון לעבר הקווקז, קורפוס אפריקה של רומל התקדם ממערב דרך צפון אפריקה לעבר מצרים, והעלה אפשרות מבעיתה ששני הכוחות הגרמניים ייפגשו בסופו של דבר במזרח התיכון. בדרכם עמדה ארץ ישראל שבשליטת הבריטים, ובה כחצי מיליון יהודים. הנאצים כבר הקימו יחידת איינזצקומנדו של האס־אס, שנועדה להתלוות לכיבוש גרמני של מצרים וארץ ישראל ולהרחיב גם לשם את מנגנון ההשמדה של השואה. הגרמנים מעולם לא הגיעו: הם נבלמו בברית המועצות,
וב־1942 הובסו באל־עלמיין. כך תפסה יוון מקום יוצא דופן בגיאוגרפיה הרחבה יותר של המלחמה — שדה קרב בנקודת החיבור שבין מסעות המלחמה של היטלר באירופה, ברוסיה ובים התיכון, לבין היישוב היהודי בארץ ישראל, שהתקרב באופן מסוכן לטווח התפשטותה של גרמניה הנאצית.
מאחורי סיפוריהם של האיים עמדה הקטסטרופה הגדולה בהרבה של סלוניקי, העיר הגדולה בצפון יוון. לפני המלחמה חיו בה כ־50 אלף יהודים, רובם צאצאי היהודים הספרדים שגורשו מספרד ב־1492. הם סייעו להפוך את סלוניקי לאחד המרכזים היהודיים הגדולים של אירופה — עיר שזהותה היהודית הייתה שזורה עמוק בחיי המסחר והתרבות שלה. החל ב־1943 גירשו הגרמנים את הרוב המכריע לאושוויץ־בירקנאו. רובם נרצחו.
המחבר בבית העלמין היהודי בארגוסטולי, בירת קפלוניה. צילום: דן פרי
זהו חלק ממה שהופך את השואה ביוון למטלטלת כל כך. יהודים חיו בעולם היווני במשך יותר מ־2,000 שנה. הקהילות הרומניוטיות היו מן הקהילות היהודיות העתיקות ביותר באירופה, והתקיימו מאות שנים לפני בואם של הספרדים. בתוך שנים ספורות נהרס רובו של העולם הזה. מתוך כ־72 אלף עד 77 אלף יהודים שחיו ביוון לפני המלחמה, רק חלק קטן שרד.
בקפלוניה עדיין נשמר במידה מסוימת זכר הטבח באיטלקים. קוסמאס תאודוראטוס, בן 30 ותושב האי, סיפר לי סיפור שעבר אליו דרך סבתו של חבר. לדבריו, תושבים מבוגרים בכפרים נהגו לספר שלאחר הטבח היה אפשר "להריח את הדם עד לכפר".
כמה רחוק היה הכפר? "כמה קילומטרים", הוא אמר. אפילו הוא עצמו הטיל ספק בסיפור. "זה נשמע לא אמיתי, למען האמת", אמר תאודוראטוס. "אבל זה מה שסבתא של החבר שלי הייתה אומרת לנו כשהיינו צעירים יותר". העדים כמעט כולם כבר אינם. "הדור המבוגר, שהיה קצת יותר קרוב לזה", נהג לדבר על הטבח, הוא אמר. "לא נשארו הרבה מהם היום".
אותו הדבר, כמובן, נכון יותר ויותר גם לגבי הדור שעוד זוכר את הקהילות היהודיות של יוון כפי שהיו לפני חורבנן.
לכן ראוי אולי לשוב ולהביט בקפלוניה לא רק בגלל מה שקרה כאן לאיטלקים, יוצא דופן ככל שיהיה הסיפור הזה. ספטמבר 1943 היה נקודת מפנה בכיבוש יוון. איטלקים שהיו כובשים הפכו לקורבנות של הגרמנים; יהודים שמצאו מקלט שברירי תחת השלטון האיטלקי איבדו אותו; וקהילות שהתקיימו במשך מאות שנים מצאו את עצמן לפתע מול סכנת גירוש והשמדה.
עבור ישראלים כיום, יש פיתוי להסיק מן ההיסטוריה הזאת את המסקנה המוכרת: שבסופו של דבר, יהודים יכולים לסמוך רק על עצמם. יש בכך אמת, אבל סיפורם של האיים היוניים מציע תמונה מורכבת יותר. יהודי קורפו הושמדו כמעט לחלוטין. 275 יהודי זקינתוס שרדו משום שבישוף, ראש עיר ותושבים יוונים מן השורה החליטו שגורלם של שכניהם היהודים הוא גם עניינם שלהם.
כדאי לזכור זאת ברגע שבו ישראל מודעת יותר ויותר לשבריריותן של בריתותיה, ויהודים ברחבי העולם שוב תוהים עד כמה מקומם בטוח באמת. היכולת של יהודים להגן על עצמם חיונית. אבל גם בעלי ברית חיוניים. כך גם מוסדות, אומץ פוליטי ונכונותם של לא־יהודים לסרב לדרישותיהם של מי שמבקשים לרדוף את שכניהם היהודים. ההיסטוריה יכולה לשנות כיוון במהירות מדהימה; ביוון, תפנית כזאת התרחשה ב־8 בספטמבר 1943.
את תוצאותיה אפשר עדיין לראות מאי לאי: קפלוניה, קורפו, זקינתוס. ומעבר להם ניצבת סלוניקי, שבה כמעט נמחקה ציוויליזציה יהודית שלמה. אירופה נראית שלווה היום. אבל הלקח של האיים האלה אינו רק שאסון יכול להגיע במהירות. הוא גם שברגעי מבחן, הבחירות שאנשים עושים — מי מתנגד, מי משתף פעולה, מי מסיט את מבטו ומי מציע מקלט — יכולות לקבוע מי יישאר שם כשהסערה תחלוף.
ברמנית אחת שאלה אותי מאיפה אני. אמרתי לה, והיא השיבה: "אני תומכת בצד השני". שאלתי למה. "רצח עם", היא אמרה. עניתי: "יש לך דעות נחרצות על סכסוך שאת כנראה יודעת עליו מעט מאוד. את באמת חושבת שמכל המלחמות בעולם, זו היחידה שהיא רצח עם — כמו רצח העם הארמני, כמו השואה, כמו רואנדה?" היא לא השיבה. אמרתי לה: "יש כאן מולך מישהו שבא משם. את רוצה לשמוע?" היא אמרה שכן. דיברנו במשך עשר דקות, ואני הסברתי לה את נקודת המבט שלי. בסוף היא הציעה לי שוט של וודקה.
התרעות פיקוד העורף