מקהלת הזעזוע שקמה בעקבות השריונים שחילק בנימין נתניהו ערב הפריימריז בליכוד היא מחזה משונה: תערובת של תמימות וצביעות. נתניהו אינו מפר לפתע את כללי המשחק — הוא מביא אותם אל מסקנתם המתבקשת. מי שרוקן במשך שנים את מוסדות הליכוד מתוכנם והפך נאמנות אישית לתנאי קיום פוליטי, אינו חוטא כעת לשיטה. הוא פשוט משלים אותה.
כמעט כל מי שהעז לגלות עצמאות בליכוד במהלך שנות שלטונו הארוכות של נתניהו — נערף פוליטית, הורחק או עזב. ולא במקרה, כמה מיריביו החריפים ביותר צמחו בסביבתו או בתקופת שלטונו: אביגדור ליברמן ונפתלי בנט עבדו לצדו; יועז הנדל שירת במערך ההסברה שלו; גלעד ארדן צמח בצמרת הליכוד; וגדי איזנקוט כיהן כרמטכ״ל בתקופתו. נתניהו יודע לזהות אנשים בעלי ערך — אך מתקשה לשאת אותם ברגע שהם מפתחים רצון עצמאי או חדלים לשרת את צרכיו.
כמי שעבדה לצדו והכירה מקרוב את סביבתו ואת דרכי פעולתו, אני מתקשה להצטרף לנדהמים. קרוב לשני עשורים נתניהו נושא על כתפיו מפלגה של חסרי חוליות ומלכחי פנכה — אך גם עמל לעצב אותה כך. הוא סילק מתוכה עצמאות, רעיונות ומנהיגות, והותיר חצר שמתקיימת מכוחו ולמענו. מי שהפקיד בידיו את כל כוחו הפוליטי אינו יכול להתלונן כשהכוח מופעל נגדו.
ובינינו, על מי בדיוק נזיל דמעה?
האכזבה האמיתית אינה מן העסקנים, הצעקנים והחנפים המקצועיים. מהם איש לא ציפה לדבר. היא מאנשים כמו אבי דיכטר, ניר ברקת ויואב קיש, שהגיעו לפוליטיקה עם הישגים, מעמד ויכולת עצמאית — והמירו את עצמאותם במקום סביב שולחן הממשלה. אם יידחקו כעת לאחור, אין מדובר בטרגדיה או בעוול. זהו החשבון. מי שמוותר על מצפונו כדי לשרוד מגלה לבסוף שגם ההישרדות אינה מובטחת.
נתניהו מצדו ודאי מתבונן בעיניים כלות בראשי המפלגות האחרות, שרשימותיהם נקבעות על פי רצונם ואין בהן אפילו מראית עין של דמוקרטיה. ואילו הוא — האיש שלא רק מפלגתו, אלא מדינה שלמה נסדקה סביב השאלה “כן ביבי או לא ביבי” — נאלץ להתבוסס בבוץ הפריימריז לצד הליליפוטים הפוליטיים שגידל. לכן הוא מבקש, כהרגלו, ליהנות משני העולמות: להתהדר בליכוד כמפלגה דמוקרטית שבה המתפקדים קובעים, ובה בעת להבטיח שלא יקבעו יותר מדי. זו דמוקרטיה על תנאי — כל עוד הבוחר בוחר נכון.
על הרקע הזה, גם שריונם של גדעון סער, חיים כץ וישראל כ״ץ אינו מפתיע. סער, שפרש, התמודד נגד נתניהו והקים מפלגה יריבה, מוחזר בהסכם פוליטי. חיים כץ, המאכער הגדול של מרכז הליכוד, מקבל ביטוח חיים פוליטי. ישראל כ״ץ משוחרר מהצורך לעמוד לבחירת המתפקדים כדי שיוכל כביכול להתרכז בביטחון. אלה אינם שריונים שנועדו לחזק את הליכוד. זו חלוקת שלל בין מוקדי הכוח.
הפוליטיקאים המתמודדים היום אינם קורבנות השיטה, ואין צורך לחוס עליהם. הם עצמם השיטה: הם מחאו כפיים כשנתניהו רמס אחרים, שתקו כשחיסל כל גילוי של עצמאות והשתחוו בתקווה שהחרב תפסח עליהם. עכשיו, כשהיא מונחת גם על צווארם, הם מגלים לפתע את ערכי הדמוקרטיה הפנימית.
ביום שני ייכנסו כולם לקורלס. מן התבשיל של שריונים, דילים, קבלני קולות ונאמנויות אישיות תצא רשימה שתציג את מצבו האמיתי של הליכוד: תנועה שמוסדותיה הדמוקרטיים נכנעו בהדרגה לחצרו של איש אחד.
ביבי צודק. הוא בנה אותם בדיוק כך — והם אפשרו לו. עכשיו אפשר לאחל להם שנים ארוכות של חשבון נפש.
התרעות פיקוד העורף