צפייה בסרטוני התעמולה ובקמפיינים הפנימיים של מתמודדי הליכוד מותירה רושם קודר ומטריד: מצעד של שרים וחברי כנסת שמתחרים ביניהם מי הרס יותר, מי השמיד יותר ומי הנחית מכות קשות יותר, תוך התפארות גלויה במחיקת שכונות ובפגיעה באוכלוסייה.
ברור כי טרור צריך למגר וכי על המדינה לקחת אחריות לבטחון אזרחיה וגם לקחת אחריות על הכשלון ב 7 באוקטובר ולהילחם בטרוריסט בכל החזיתות, אך בלי לאבד צלם אנוש.
משר הביטחון שמתגאה במאזני חורבן ובהתעלמות מאכיפה נגד גורמים קיצוניים, ועד בכירים לשעבר המתהדרים בסיכולים ממוקדים שגבו חיי חפים מפשע. מופע האימים הזה מייצר תמונה מעוותת ומסוכנת, לפיה החברה הישראלית כולה אינה אלא חברה קיצונית ועדר הצמא לדם ולמלחמה נצחית.
ההיגיון הפוליטי המעוות שמניע את קמפייני הפריימריז יוצא מתוך נקודת הנחה צינית: שכדי לכבוש את לב המתפקדים, יש לפנות אך ורק ליצרים האפלים ביותר. במציאות זו נדחקו כליל מצוקת יוקר המחיה, הקריסה השקטה של השירותים הציבוריים, עתיד החינוך והקרעים החברתיים. במקומם הוצב פולחן כוחני גרידא, כאילו עולמו של האזרח הישראלי מתמצה אך ורק בשאלה כמה הרס נזרע מעבר לגבול.
העיוות הזה אינו חטאם של אזרחי המדינה, ואף לא של מרבית מצביעי ותומכי הליכוד עצמם. הוא תולדה של הנהגה שהפכה תנועה בעלת שורשים ממלכתיים וליברליים לכת צייתנית הנאמנה לאדם אחד, שבה הקיצוניות והחנופה משמשות כרטיס כניסה יחיד לצמרת. הניסיון להציג חברה מגוונת ומורכבת כחברה שוחרת קרב חוטא לאמת הבסיסית: רובם המוחלט של הישראלים, מכל המחנות והמגזרים, מייחלים לחיים נורמליים, לביטחון אמיתי, לשקט ולתקווה – ולא למרחץ דמים מתמשך בשירות שרידותם של פוליטיקאים.
ההיסטוריה מלמדת כי תרבויות שהעמידו את פולחן המלחמה והכוח כערך עליון סופן שנמחקו, בדיוק כפי שספרטה נעלמה והותירה אחריה רק אבק של מיתוסים צבאיים. חברה חפצת חיים אינה יכולה להרשות לעצמה להימדד אך ורק דרך כוונות הרובה ועוצמת ההרס; כוחה ועתידה נמדדים במוסר הציבורי שלה, בחוסנה הכלכלי וביכולתה לבנות מציאות של שלום ושפיות. הגיע הזמן לקרוע את המסכה מעל הקמפיינים המלובים ולהבהיר למנהיגים: הציבור בישראל אינו צמא דם – הוא צמא לחיים, לעתיד ולהנהגה שפויה.
הכותב הוא עיתונאי ופרשן בכיר בתחנת באל-ערבייה ואל- חדת׳
התרעות פיקוד העורף