אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו בוחרים מנהיגים על פי ביצועים ועמדות, אבל מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית מלמדים שההצבעה בבחירות היא רגשית יותר מרציונלית. קמפיינרים יודעים את זה, ועדיין נדמה שהדימויים שהמתמודדים מוכרים לנו שייכים לישראל אחרת.
ליברמן, מצידו, רחוק מלשדר ריפוי ופיוס. בעבר הוא הורשע בהודאתו במסגרת עסקת טיעון בתקיפת ילד שהיכה את בנו, ואף אמר "את החרדים יחד עם ביבי על מריצה אחת - למזבלה״. אם אחת הסיבות לכך שהציבור מאס בחלקים מהליכוד היא הסגנון והאלימות המילולית, ליברמן אינו האיש שיביא את התיקון.
ואילו נתניהו מנסה להמשיך לשדר שהוא בשליטה, וצריך לתת לו את הקרדיט על כך. ישראל נמצאת היום במקום אסטרטגי שונה לחלוטין מזה שהייתה בו בבוקר 7 באוקטובר. נתניהו הוביל את המערכה ששינתה את מאזן הכוחות באזור ופגעה קשות באיום האיראני. והסכמי אברהם שעליהם חתם סללו דרך חדשה ליחסים עם מדינות ערב.
אבל הישגים אינם מוחקים עייפות וגם לא את שאירע ב־7 באוקטובר. ההיסטוריה אינה מבטיחה למנהיגים שהם יגזרו את הסרט בסוף הדרך. משה הוציא את בני ישראל ממצרים ולא נכנס לארץ. מנהיג יכול להוציא עם ממשבר עצום, ובכל זאת להיות האיש של הפרק שמסתיים, לא של הפרק שמתחיל.
בתוך כל הרעש הזה, דווקא האיש הכי פחות "כוכב" – איזנקוט – הוא המראה שלנו. אחרי שנים שבהן הציבור הישראלי חיפש מנהיג חזק שמבטיח ביטחון, עכשיו נראה שהוא נמשך למישהו שהוא מרגיש נוח איתו. במקרה זה, האיש הנוח היה גם רמטכ״ל.
התרעות פיקוד העורף