מי שהופך את כל חברי מפלגתו ליצורים נחותים, ממושמעים ואומרי הן, לא יכול לבוא בטענות כשהוא מגלה שרשימתו עמוסה בכאלה. מי שמאלץ את מפלגתו כולה למשכן את עמוד השדרה הערכי והמוסרי שלה, לא צריך להתפלא אחר כך, כשאף מועמד משמעותי לא מוכן לקבל שיריון באותה מפלגה, כשאין אף בטחוניסט ראוי לשמו שמוכן לשים נפשו בכפו ולהגיע, כשאין אף דמות ציבורית ראויה לשמה שמוכנה לוותר עליו.
הליכוד היתה פעם מפלגה מפוארת. מפלגה של מנהיגים, מפלגה של אידיאולוגיה, מפלגה של ויכוחים, מפלגה שהובילה קו ליברלי בטחוניסטי גאה. מפלגה שהגנה בגופה על מערכת המשפט, הובילה את חקיקת המהפכה המשפטית, חתרה לכינון חוקה וקבעה כי "יש שופטים בירושלים".
סילמן, שהיתה מאוהבת במנסור עבאס לאורך שנה שלמה, שהובילה את הקואליציה והרבתה לפרט את תפארתה באון ואוף רקורד, גילתה את האור אחרי שהובטח לה שריון. נדמה לי שאף אחד לא יזיל דמעה על לכתה. אם הייתה בינה כלשהי בקודקודה, לא הייתי מתפלא אם היתה מתקשה להצביע בעד עצמה.
כאן, קרה לו משהו מוזר. הוא הזדכה על עצמו, אחסן בימ"ח את עמוד השידרה המוסרי והערכי שלו, והפך לשטיח עליו ניגבה משפחת נתניהו את רגליה לאורך כל הקדנציות. נכון, הוא לא היה שם לבד. זה היה השטיח הארוך והמשוטח ביותר שנראה כאן אי פעם. כמעט כל חבריו בליכוד עשו את אותו מעשה. אלא שעל דיכטר זה נראה מוזר. כאילו לא שייך. בכל זאת, האיש הזה לא עשה קריירה מפחדנות. היו לו קבלות כלשהן על אומץ. אז למה?
אני חושב, מה אפשר היה לעשות עם מאות המיליונים שהמשפחה הזו הוציאה בעשרים השנים האחרונות כדי להפוך אותו לראש ממשלה, ועיניי מצטעפות. לך תדע, אולי משפחת נתניהו היתה מסכימה לפנות את הזירה בשביל פחות מהסכום הזה. לעולם לא נדע.
ברקת השתחל איכשהו לירכתי הרשימה, מקום טבעי מאוד עבורו, אבל על פי כל ההערכות זה עוד לא נגמר. נתניהו יכול להיזכר שהוא רוצה לשריין מפלגה כלשהי לקראת הבחירות, כדי למנוע שריפת קולות. זה ידהיר את ברקת עוד לא מעט מקומות כלפי מטה ויהפוך אותו לגרוטסקה המושלמת, ליצירה סאטירית אפרים קישונית על עצמו.
התרעות פיקוד העורף