הנשיא שצעק "זאב זאב": האיומים של טראמפ מניבים תשואה הולכת ופוחתת | דן פרי

אם עומאן תעמוד לנו בדרך, נפציץ להם את הצורה," אמר הנשיא טראמפ, לפי פוקס ניוז (BOMB THE SHIT OUT OF THEM). התרגלנו כבר לשפה כזאת כשהיא מופנית כלפי איראן — אבל עומאן, גם אם היא עושה צרות מדי פעם, היא בעלת ברית של ארצות הברית. האם דבר כזה אפקטיבי? האם זו הדרך החדשה לנהל גיאופוליטיקה? האם טראמפ איבד את זה לחלוטין? הגיע הזמן לדבר בשקט יותר — אבל גם בבהירות רבה יותר.

במשך עשרות שנים עומאן שיכללה תכסיס דיפלומטי. היא הייתה ידידה קרובה של ארצות הברית, שותפה של מונרכיות המפרץ ומתווכת מועילה בין כולן, ובמקביל שמרה על מידה מספקת של עצמאות כדי לדבר עם גורמים שוושינגטון אינה יכולה לדבר איתם. היא הייתה המדינה הראשונה במפרץ שקיבלה בגלוי מנהיג ישראלי, יצחק רבין, ב-1994 — ובכל זאת לא הצטרפה להסכמי אברהם.

מעשה האיזון הזה, מעצבן ככל שיהיה בעיני גורמים רבים מבחוץ, שירת את עומאן היטב. הוא שמר על המדינה יציבה ובטוחה באחת השכונות המסוכנות בעולם, ובמקביל העניק לממשלים אמריקאיים בזה אחר זה ערוץ דיפלומטי לטהרן. ועומאן — הן תחת הסולטן קאבוס, ששלט בה במשך שנים רבות, והן תחת יורשו הסולטן הית'ם — הייתה בסופו של דבר שותפה שאפשר לסמוך עליה.

זה בדיוק מה שהופך את התנהלותה הנוכחית של עומאן למוזרה כל כך. מוסקט דנה, ככל הנראה, עם הרודנים בטהרן במנגנון לפתיחה מחדש של מצר הורמוז, החיוני לאספקת האנרגיה העולמית, שעשוי להעניק לאיראן תפקיד בוויסות התנועה הימית ולכלול, כך נראה, תשלומים מצד כלי שיט מסחריים. הפרטים עדיין אינם סופיים, ועומאן עשויה לתאר את התשלומים כדמי שירות ולא כאגרות מעבר — תכסיס שבכירים איראנים כבר ניסו — אבל כל גרסה של הסדר כזה תערער מן היסוד את הסדר הקיים בסחר הימי העולמי.

העולם כולו יתמודד עם חששות מפני אינפלציה ושיבושים בשרשראות האספקה — אולי בעיקר אסיה ואירופה — אך בטווח הארוך יותר, החשש נוגע לעקרון חופש השיט, שארצות הברית הייתה ערבה לו. פעולות חיקוי יצוצו בנקודות חנק אחרות — לא רק בבאב אל-מנדב, שם השלוחים החות'ים של איראן כבר שיבשו את התנועה הימית, אלא גם בבוספורוס, במצר מלאקה, במצר סונדה, במצר גיברלטר ובמקומות נוספים.

צריך לזכור שהמלחמה הזאת נועדה להביא להפלת המשטר או לגרום לו להפסיק לחתור לנשק גרעיני, לחמש מיליציות טרור ברחבי האזור, לבנות טילים בליסטיים המסוגלים להגיע לאירופה ולטבוח במפגינים. אפשר לבקר את אסטרטגיית המלחמה ואת הכישלון לבנות בריתות ולהיערך למצב בהורמוז — כפי שאני עצמי עשיתי. אבל המטרות היו צודקות.

במקום זאת, המשטר יתחזק, האזור יתערער והעם האיראני ייבגד — ונוסף על כל אלה, משטר הרפובליקה האסלאמית, רודני ושנוא כמעט כמו כל ממשלה בעולם, יזכה בניצחון הזה בהורמוז. האופוזיציה האיראנית הדמוקרטית תספוג מכה קשה.

פשוט אסור לאפשר לזה לקרות. וסביר להעריך שזה אכן לא יתאפשר. אם הטירוף הזה יימשך, אפשר לצפות שמדינות נאט"ו יתייצבו הפעם לצד ארצות הברית, גם אם יצטרכו לבלוע את סלידתן המובנת מטראמפ. האפשרויות נעות בין מצור מלא ומשתק על איראן לבין פעולה צבאית מחודשת והרסנית אף יותר. אני הייתי בוחר באפשרות הראשונה, גם אם הכלכלה העולמית תסבול לזמן מה.

הבעיה היא שטראמפ בחר להעביר את המסר הזה בדרך הכי פחות מועילה שאפשר להעלות על הדעת. פעם הרהב של טראמפ עוד זעזע — האיום שלו לפני ארבעה חודשים ש"ציוויליזציה שלמה תמות" באיראן נשמע מטורף, אבל היו מי שהאמינו שהוא עשוי להיות רציני כאשר נראה היה שהוא מאותת על אפשרות של מלחמה גרעינית. אלא שברגע שאיומים כאלה הופכים לדבר שבשגרה ומתבססים כרברבנות בלבד, הם למעשה מחלישים את מעמדה של אמריקה וגורמים לה להיראות נואשת. שליטי איראן, שמתחו את הגבולות עד כדי כך, סבורים בבירור שזה המצב.

זו הבעיה עם הילד שצעק זאב, גם כשהזאב הוא נושאת מטוסים אמריקאית. לארצות הברית אכן יש יכולת הרס עצומה, וכולם יודעים זאת. השאלה היא האם הנשיא מוכן להשתמש בכוח הזה בנסיבות שבהן הדבר כרוך במחירים פוליטיים, כלכליים ואסטרטגיים. נראה שבדרך כלל התשובה היא לא. לאיים בהפצצת עומאן — שותפה ביטחונית אמריקאית המאפשרת לצבא ארצות הברית גישה לשטחה ושבמשך עשרות שנים שימשה ערוץ דיפלומטי אמריקאי לטהרן — נשמע פשוט מגוחך. זה גורם לך להיראות לא רציני. במקרה של טראמפ, אפילו פחות רציני.

תיאודור רוזוולט יעץ לנשיאים, כידוע, לדבר בשקט ולשאת מקל גדול. טראמפ הפך את הנוסחה. הוא מדבר בקול רם עד כדי טירוף, ואף שהוא נושא מקל גדול מאוד, ברור גם שהוא אימפולסיבי, בומבסטי ומונע מצרכים טקטיים מיידיים. מה שמכונה "תיאוריית המשוגע" יכולה לעבוד כאשר היריבים מאמינים שמאחורי חוסר הרציונליות לכאורה מסתתרת נכונות אמיתית לקחת סיכונים. כאן טראמפ בדרך כלל נכשל.

זה לא צריך להיות כל כך קשה.

לעומאן יש שפע של סיבות משלה להשאיר את הורמוז פתוח, ושפע של סיבות לשמר את יחסיה עם אמריקה. כלכלתה תלויה במידה רבה באנרגיה ובסחר בינלאומי, והקשר הביטחוני שלה עם וושינגטון משמעותי במיוחד. עומאן הייתה המדינה הראשונה במפרץ הפרסי שהעניקה לארצות הברית גישה צבאית רשמית למתקניה, ומאז פיתחו שתי המדינות שיתוף פעולה ביטחוני נרחב. הסכם מ-2019 הרחיב את הגישה האמריקאית לנמלי סלאלה ודוקם, כאשר דוקם מסוגל לקלוט נושאות מטוסים אמריקאיות.

לעומאן יש גם עתודות נפט וגז שמעניקות לממשלתה מרחב תמרון כלכלי ניכר. אוכלוסייתה מונה כחמישה מיליון בני אדם, ורמת החיים בה מעניקה לסולטנות מידה של עצמאות שמדינות רבות יכולות רק לחלום עליה. זו אפוא אינה מדינה ענייה המחפשת נואשות מקור הכנסה.

אם יהיה צורך בכך, לארצות הברית יש מנופי לחץ משמעותיים על הסולטנות, אך חלק גדול מכוחם נובע דווקא מכך שאמריקה אינה מעוניינת להשתמש בהם באופן הרסני. וושינגטון יכולה לבחון מחדש את הגישה הצבאית, לשקול מחדש מכירות נשק והסדרי תחזוקה, לצמצם את שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני, להטיל סנקציות ממוקדות על גופים המסייעים למנגנון שליטה איראני, ולהשתמש בהשפעתה הדיפלומטית והפיננסית הניכרת כדי להבהיר שלהחלטותיה של עומאן יש השלכות. היא יכולה גם לתאם מהלכים עם סעודיה, איחוד האמירויות ושותפות אחרות שהאינטרסים שלהן מושפעים ישירות ממעמדו העתידי של הורמוז.

אלה מנופי לחץ אמיתיים. ואלה גם מנופים שאפשר להפעיל באופן מדורג. וושינגטון יכולה להפוך את ההשלכות לכואבות יותר ויותר, תוך השארת דרך ברורה לעומאן לחזור בה. כך צריכה מעצמה לנהוג בשותפה שהתנהלותה בעיניה אינה מתקבלת על הדעת. עליה להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את מחיר המדיניות, ובו בזמן לשמר את מערכת היחסים שמאפשרת את עצם הפעלת הלחץ.

הפצצת עומאן תשיג כמעט בדיוק את ההפך. היא תהרוס מערכת יחסים אמריקאית חשובה, תסכן את הגישה הצבאית של ארצות הברית, תפגע בערוץ דיפלומטי יקר ערך לאיראן ועלולה לשכנע את מוסקט שביטחונה העתידי מחייב התקרבות רבה יותר לטהרן. היא תהפוך מחלוקת על הסדרי שיט לקרע גיאופוליטי רחב בהרבה. והיא תגרום לארצות הברית להיראות פחות כמו מעצמת-על בטוחה בעצמה המפעילה מנופי לחץ, ויותר כמו מעצמה זועמת שממחישה כי נגמרו לה הרעיונות הטובים יותר.

במקום זאת, וושינגטון צריכה לדבר עם עומאן כפי שמדברים עם ידידה שעשתה טעות חמורה מאוד.

עליה להבהיר באופן חד-משמעי — דבר שטראמפ, באופן מוזר, לא עשה — שהקהילה הבינלאומית לא תאפשר הסדר המעניק לטהרן יכולת מוכרת להסדיר את השיט הבינלאומי במצר או להפיק ממנו הכנסות.

ארצות הברית צריכה לומר לעומאן שהיא מעדיפה לפתור את העניין בין ידידים. עליה להסביר שהמשך שיתוף הפעולה מעניק לעומאן יתרונות עצומים, בעוד שהמשך הסיוע למנגנון איראני בהורמוז ישנה בהכרח את מערכת היחסים. גישה צבאית, מכירות נשק, שיתוף פעולה מודיעיני, קשרים פיננסיים ותמיכה דיפלומטית — כל אלה יהפכו לנושאים לבחינה מחדש אם מוסקט תבחר לחצות את הקו הזה.

את החלק הזה של המסר — ההשלכות מבחינת עומאן — יש להעביר בשקט, בבהירות מוחלטת, בלי להשאיר מרחב לתמרון ובלי איומים תיאטרליים. כך נשמעת הרתעה אמינה. שאו מקל גדול באמת. השתדלו שלא להשתמש בו. ולעולם אל תצעקו "זאב זאב".