הכשל הסביבתי הוא כשל שלטוני — והממשלה הבאה חייבת לשנות את השיטה | פרופ' מרסלו שטרנברג

מהדורות החדשות בישראל נפתחות, ובצדק, במלחמה, בביטחון ובאי־הוודאות שמלווה את חיינו. אבל דווקא במדינה שחיה שנים במצב חירום, הגיע הזמן להפסיק להתייחס לסביבה כאל מותרות שאפשר לדחות ליום שבו יהיה כאן שקט. משבר האקלים, אובדן השטחים הפתוחים והמגוון הביולוגי, הידרדרות הקרקע, זיהום האוויר והמים ומשבר הפסולת אינם מחכים לסיום המלחמה. הם כבר כאן.

נראה שגל הקיצוניות ששוטף את ישראל בא לידי ביטוי גם באקלים שלה: ישראל מתחממת ומתייבשת, ואירועי הקיצון נעשים חלק מוחשי יותר מחיינו. גלי חום, בצורות, שריפות ושיטפונות אינם תחזית לשנת 2050. מבקר המדינה כבר הזהיר שהסיכונים מאיימים על משק המים והאנרגיה, על התשתיות, על בריאות הציבור, על החקלאות ועל ביטחון המזון.

במקביל, מדד המגוון הביולוגי הרשמי ממשיך להצביע על הידרדרות, ובין 2015 ל־2023 נגרעו בישראל כמעט 148 אלף דונם של שטחים טבעיים. ישראל גם ממשיכה לגדול במהירות. במדינה קטנה וצפופה, גידול אוכלוסייה מהיר פירושו עוד דירות, כבישים, מסילות, אנרגיה ותשתיות — וכמעט לכל תוספת כזאת יש מחיר סביבתי.

זה אינו רק סיפור על "שמירת טבע". מערכות אקולוגיות ממתנות שיטפונות וחום, מאפשרות חלחול מים, שומרות על קרקע פורייה ותומכות בחקלאות. כשהן נפגעות, העלות אינה נעלמת. היא עוברת לציבור  דרך הצפות, מים יקרים יותר, פגיעה בחקלאות והוצאות בריאות.

אבל הבעיה המרכזית אינה רק מה אנחנו יודעים על הסיכונים. הבעיה היא מה הממשלה מחויבת לעשות עם מה שכבר ידוע במשך שנים, וכיצד היא משתמשת בידע שנועד למנוע נזק לפני שהוא הופך לבלתי הפיך.

במשך שנים אימצנו פרדיגמה שגויה: כאילו "הסביבה" היא תחום האחריות של המשרד להגנת הסביבה, ותפקידו להגן עליה מפני שאר הממשלה.

הפרדיגמה הזאת נכשלה. המשרד להגנת הסביבה צריך להיות רגולטור חזק ושומר סף מקצועי. בשנים האחרונות הוא לא עמד בעוצמה הנדרשת מול משרדים חזקים ממנו ולא הצליח להפוך ידע מקצועי למשקל נגד מספיק. אבל יהיה זה נוח מדי — וגם שגוי — להטיל עליו לבדו את האחריות. חלק גדול מן המשבר האקלימי־אקולוגי נוצר דווקא בהחלטות שמתקבלות במשרדים אחרים.

האוצר קובע מה יתוקצב; השיכון ורשות מקרקעי ישראל היכן וכיצד תפותח הקרקע; התחבורה אילו כבישים ומסילות ייסללו; האנרגיה את מבנה משק האנרגיה; והחקלאות משפיעה על הקרקע, המים, המאביקים והמגוון הביולוגי.

לכן שר השיכון אינו אחראי רק למספר יחידות הדיור, אלא גם לשטח הפתוח שנצרך כדי לבנות אותן. שר התחבורה אינו אחראי רק לקילומטרים של כבישים, אלא גם לפיצול בתי גידול, לפליטות ולזיהום. שר החקלאות אינו אחראי רק לתפוקה, אלא גם לקרקע, למים ולמאביקים. ומשרד האוצר אינו גוף ניטרלי מבחינה סביבתית: ההחלטה איזה נזק לחשב ואיזה להשאיר מחוץ למאזן היא בעצמה החלטה סביבתית.

מה גם שלזיהום אין דרכון. מה שמתחיל מעבר לגדר עלול להגיע גם לברז שלנו. נחלים, אקוויפרים, אוויר וים מחברים את ישראל, הגדה המערבית ועזה. שפכים מעזה עלולים להיסחף צפונה ולסכן את איכות מי הים ואת מתקני ההתפלה בדרום, וזיהום מים ופסולת בגדה אינם נעצרים בקו הירוק.

ובינתיים, ועדת השרים לענייני אקלים לא קיימה אפילו דיון אחד; ההיערכות הלאומית נותרה רחוקה מן הנדרש; שטחים טבעיים המשיכו להיעלם; ובעיות כרוניות של פסולת, זיהום ואכיפה לא קיבלו מענה התואם את חומרתן.

הממשלה הבאה צריכה לשנות לא רק את סדר העדיפויות, אלא את כללי המשחק. נדרש חוק מסגרת לאחריות אקלימית־אקולוגית ולהון טבעי, שיקבע שכל משרד ממשלתי אחראי גם להשלכות הסביבתיות של החלטותיו. לא עוד חובה עמומה "להביא בחשבון" את הסביבה, אלא אחריות ממשית לתוצאה.

לפני החלטות לאומיות משמעותיות בדיור, תחבורה, אנרגיה, כרייה, חקלאות ופיתוח קרקע יש לחייב בחינה של ההשלכות הסביבתיות ושל החלופות בשלב שבו עדיין אפשר לבחור ביניהן — לא לאחר שההחלטה הפוליטית והתקציבית כבר התקבלה.

לצדה צריך לפעול גוף מדעי עצמאי ובעל מעמד בחוק. אם הוא מזהה סיכון חמור או נזק בלתי הפיך, ההחלטה צריכה לחזור לבחינה. הממשלה תוכל לבחור אחרת, אך תהיה חייבת לפרסם מדוע, אילו חלופות דחתה ומה המחיר הסביבתי שהיא מקבלת על עצמה.

לא וטו של מדענים על ממשלה נבחרת, אלא עיקרון פשוט: פעל לפי הראיות — או הסבר לציבור מדוע לא. כדי שהמנגנון יהיה ישים פוליטית, אין לבנות אותו כהרחבת כוחו של המשרד להגנת הסביבה על יתר הממשלה, אלא להטמיע אותו בתוך מנגנוני התקציב, התכנון והערכת ההשפעות שכבר קיימים.

אבל לא הכול ניתן לתמחור. בית גידול נדיר, מסדרון אקולוגי חיוני, אקוויפר רגיש או מין בסכנת הכחדה אינם נכסים שאפשר פשוט לקנות את הזכות להרוס. חלק מן ההון הטבעי של ישראל צריך לקבל בחוק מעמד של תשתית לאומית, עם גבולות שאסור לחצות.

גם החקלאות חייבת להיות חלק מהשינוי. שדה אינו רק מקום לייצור מזון. בניהול נכון הוא יכול לשמור על קרקע, להאט נגר, לתמוך במאביקים ולחזק את ביטחון המזון. המדינה צריכה לתגמל חקלאים על שירותים ציבוריים כאלה, ובמקביל לדרוש צמצום של זיהום, סחף ופגיעה במערכות הטבעיות.

הסיבה לפעול עכשיו אינה רק שהמצב רע. חלק מן ההחלטות שאנחנו מקבלים היום מצמצמות את מרחב הבחירה של הממשלה שתבוא אחריה.ממשלות, למרבה המזל, אינן נכס בלתי הפיך. את הממשלה הנוכחית אפשר’ וגם רצוי, להחליף. אבל אקוויפר שזוהם, קרקע פורייה שאבדה, מערכת אקולוגית שקרסה או מין שנכחד אינם מתחלפים עם הממשלה ואינם מקבלים קדנציה נוספת.

הממשלה הבאה אינה צריכה להבטיח שהסביבה תהיה "בראש סדר העדיפויות". היא צריכה ליצור שינוי מבני שבו שום משרד אינו רשאי להתייחס לסביבה כבעיה של מישהו אחר, ושבו אי אפשר להתעלם מידע מדעי על סיכון משמעותי ללא מחיר משפטי, כלכלי וציבורי.את הידע צריך להמשיך ולהרחיב. אבל את מה שאנחנו כבר יודעים צריך סוף־סוף להפוך למדיניות מחייבת.