אני כמובן מאמין לחלוטין שאדם רשאי לשנות את דעתו. אדרבה - היכולת לומר "טעיתי" היא אחת התכונות היותר מרשימות בפוליטיקה. הבעיה מתחילה כאשר השינוי האידיאולוגי מתרחש בדיוק בתאריך שבו מתברר שהכיסא שלך ברשימה נמצא בסכנת הכחדה.
מותר להתאכזב מהמפלגה שלך. מותר לגלות שראש המפלגה אינו בדיוק מה שחשבת. מותר לעבור משבר אידיאולוגי. פוליטיקה אינה חתונה קתולית. אבל יש הבדל בין שינוי אמיתי בעמדות ובין מסחרה בעמדות.
וכאן אני כבר מתקשה שלא להיזכר ב-NBA. אני צופה מדי פעם במשחקי כדורסל ולעיתים אין לי מושג מי משחק באיזו קבוצה. שחקן שהיה אתמול יריב מושבע, היום לובש את החולצה שלך. מחר הוא יעבור לקבוצה אחרת. ובכל פעם שהוא קולע סל, הוא מנשק את הסמל שעל החולצה כאילו גדל מגיל 3 במועדון. גם בכדורגל זה קורה. שחקן מבקיע שער נגד הקבוצה שבה שיחק עד לפני שבועיים, וכעבור חודש הוא מבקיע שער עבורה ומנשק בהתרגשות את הסמל. כנראה שהאהבה לסמל היא עניין גמיש מאוד.
גם בפוליטיקה הישראלית התפתח לאחרונה שוק חופשי דומה. המפלגה היא הקבוצה. האידיאולוגיה היא החולצה. והכיסא הוא החוזה. רק דבר אחד לא השתנה: כולם מספרים לנו שהם עושים את זה בשביל הציבור.
אולי הגיע הזמן שגם הפוליטיקאים יגידו את האמת. "לא מצאתי את עצמי יותר במפלגה". בסדר גמור. "אני מאמין שהמפלגה טעתה ואני משנה כיוון". מכובד. "בדקתי את הרשימה והבנתי שאין לי סיכוי להיבחר". גם זו תשובה לגיטימית. ואפילו אנושית.
אבל כשמישהו מצביע בעד משהו, משבח אותו, מהלל את מנהיגו - ואז, ברגע שמתברר שהכיסא מתנדנד, חושף לפתע שבעצם הוא תמיד היה נגד - קשה לא לחשוד שלא האידיאולוגיה עברה שינוי. רק הכתובת השתנתה. והכיסא? הוא כמובן, נשאר במרכז.
התרעות פיקוד העורף