מהראש ועד הבהונות | מרסל מוסרי

מיד, אבל תמיד, כשאני לא קשובה לתחושות הבטן שלי, משהו נדפק.

הרי הבטן יודעת לנבא את העתיד, והראש כמעט תמיד נמצא במפלגה שלה, אבל הלב, הוא שיוצר את כל הבלגן, ובדיוק משום שהוא נמצא בין השניים, אין להם שום דרך להתגבר עליו.

ולפני שאני מתחילה, אתוודה על שקר.

לפני שבועיים כתבתי לכם טור עליי ועל הגרוש שלי, סיפרתי שם על השיחה היפה שנוצרה בינינו אחרי ששהינו באותו המקום כמה שעות טובות. כתבתי גם על האדישות כלפי חיי האהבה שלו ועל הלב הפתוח המבקש להזמין אותו, למרות מה שהעביר אותי (והעביר) לשבתות וחגים. כל אלו היו אמת מזוקקת, השקר היה כשציינתי שזה לא קרה במסגרת אירוע רפואי, אז זה כן היה במסגרת כזו. משהו בו קרס, ושתי המילים האחרונות לפני שעצם את עיניו היו “תתקשרו לגרושתי". כמובן שנזעקתי מיד, אף שהייתה זו שעת לילה, ובדיוק סיימתי להעביר סדנת כתיבה ארוכה. בפוקס מצאתי בייביסיטר ונסעתי אל בית החולים, פה אעצור. רק אשתף שהוא בריא כבר כמעט לגמרי, ובשבועות האחרונים עשיתי הכל כדי שיגיע למצב הזה, פיזית, נפשית וגם קצת כלכלית.

(לא רק אני, כמובן, יש לו משפחה וחברים טובים).

אבל הותשתי. גם אם חשבתי שאני אנרג'ייזר, שאוכל לתפקד כל היום בסיוע למישהו שלא קיבל את הפרידה בינינו והציק לי מספר שנים, ובמעט השעות שנותרו אחזור לבתי, אבשל, אשחק, אזמין לה חברים וכשזו תעצום את עיניה לאחר מקלחת כיפית ופיג'מה, עוד אתפנה לכתוב את הסדרה, הטור שלי והספר שעתיד לצאת. כשראיתי שמצבו טוב יותר, כי הוא איש לוחם, זכר אלפא ולצער כל האחיות, עדיין חתיך, סגרתי לי ולבתי טיסה לקפריסין, חמישה ימים באיה נאפה, במלון נחמד, עם כסף לבזבוזים והרבה בריכה ובטן־גב. חשבתי שזה ינתק אותי מהדמעות הרבות, כאבי הגוף, הנפש, שיחות העומק שהיו לנו שם וסגירת המעגל המשמחת והבלתי נמנעת.

כשסיפרתי לגפן, היא שמחה כל כך, הזמינה אלינו חברות כדי לשחק איתן, אבל בפועל, רצתה להראות להן איך היא אורזת מזוודה, בוחרת שמלות ובגדי ים ומדי פעם, כשהיא חושבת שאני לא שומעת, אומרת “מה לעשות, אמא שלי לוקחת אותי לכל מיני מקומות". גיל 5 הוא כזה, הן משוות למי יש יותר, ואף מוציאות לשון בסוף. מיותר לציין ששמתי לזה סוף אחרי רגע וחצי. אבל היא זהרה והייתה מאושרת, אז בין כל אלו, דאגתי שמישהו ישמור על תקווה הפודלית שלנו ומנש, הפאג הסיני שגר אצל הגרוש שלי, וגם על פיכסה (כן, ככה הוא קורא לחתולה שלו). בלילה שלפני כן השלמתי פערי עבודה, וכך יצאנו לשדה בחמש לפנות בוקר בעוד הטיסה שלנו נקבעה לשמונה.

במחזה “מקבת" של שייקספיר, אומרת אחת המכשפות “לפי העקצוצים שאני חשה בבהונותיי, משהו רע מתקרב".

וגם כששרנו שירים בדרך לשדה התעופה, והכל עבר חלק, וגפן, שלא כהרגלה, התוודתה פעמיים או שלוש “אמא, אני אוהבת אותך, שתדעי". ידעתי שמשהו רע יקרה.

וגם כשכתב אותו הגרוש, שלא כהרגלו, “העברתי לך כסף בביט, מתנה אחת לך, ומתנה אחת לה ותשלחי לי תמונות", והרגשתי שהלב שלי שמח, ידעתי שמשהו רע יקרה.

ומשהו רע קרה, עם זאת, הכל בפרופורציות, כן?

שדה התעופה המה אדם, טוב, למה ציפיתי באמצע אוגוסט? והתורים בטרמינל 1 היו בלתי אפשריים. ועמדנו, וחיכינו, וגפן לא פצתה פה, ולא קיטרה, חדתי לה חידות, שרנו שירים, ואחרי שעה של המתנה נתתי לה את הסלולרי שלי, שתצפה בקצת סרטונים. ואולי אני הסתומה, אינני יודעת, אבל כשהגענו סוף־סוף אל הדלפק כדי לקבל את הכרטיסים, אמרה הנציגה של חברת הלואו קוסט הזרה והכי מעצבנת בעולם בערך: “אה, ללרנקה, צעקנו שהטיסה נסגרת, פספסתם".

“מה? אבל יש עוד שעה!", אמרתי, “מה פספסנו?". הרגשתי את הזעם עולה בי, גפן לחצה חזק את ידי. “תראי מתי הגענו לבידוק, בזמן!", אמרתי, “זו לא אשמתי, התור הזה לא באשמתי".

אז היא הנהנה והעבירה אותי אל האחראית, וכך פסענו, אני, גפן, תיק גב ושתי מזוודות אל האחראית, בת 22 לכל היותר, שאמרה “זה מה יש, הטיסה נסגרה, אם תרצי שיעבירו אתכם טיסה, סעי לטרמינל 3 ותבקשי".

ואף שאני משתדלת לא לבכות ליד בתי, משהו בהתנשאות הנערה הזו, או איך שכינתה אמי כל מישהי צעירה ממני שחשבה עצמה לגדולה, פישרית. כן זו המילה - משהו בהתנהגות הנערה הפישרית הזו, כל כך העליב אותי, עצבן אותי, שפרצתי בבכי. וגפן אמרה “אמא, די, בבקשה, לא צריך, בואי ניסע הביתה".

אז יצאנו החוצה, לחכות לשאטל שיקח אותנו לטרמינל 3 כדי לבקש העברה, ובדרך חיפשתי טיסות אחרות, לא עניין אותי שאצטרך לשלם פעמיים, וגם טיסות לאילת חיפשתי, הבטחתי לבת שלי שעד הצהריים נהיה בבריכה, אז עד הצהריים נהיה בבריכה.

והגיע השאטל, ונפלתי עם אחת המזוודות, ואישה אחת, עם ילדה קטנה וצמות, קמה לקראתי, ועזרה להושיב אותי ואת גפן, וכשירדנו מהשאטל בטרמינל 3, ניגשה אלינו הילדה עם מדבקות ושוקולד ונתנה לגפן. הבטתי באמה ולחשתי “תודה".

“יהיה בסדר, את תמצאי דרך", היא חייכה אליי, והלב שלי נרגע קצת. אמא לאמא, כלום לא יכול לעמוד בינינו.

בטרמינל השני, התחננתי לאיש שעבד שם, שלא קשור לאף חברת תעופה ומקליד שם בן ארבע אותיות בארבע שעות, שיעביר אותנו טיסה. הוא הסכים מיד, אבל לפני זה ביקש שאשלם עוד 150 יורו על כל אחת. ועשיתי את זה ושוב חזרנו לטרמינל 1 וחיכינו לטיסה, ועלינו עליה.

וכשהתיישבנו על הכיסאות וגפן חגרה את עצמה, היא חיבקה אותי ונישקתי את ראשה המתולתל ואמרתי “כשאמא מבטיחה", והיא השיבה “אמא מקיימת". המשפט הקבוע שלנו. ואז הודיע הטייס שהטיסה מתעכבת בחצי שעה.

ובשדה התעופה בלרנקה לא היה מי שיאסוף אותי, כי הנהג שעימו קבעתי התייאש ועזב מזמן, אז שילמתי מחיר מופקע לנהג מונית, וכשהגענו למלון הערב כבר כמעט ירד, הזמנתי לנו המבורגר מהמסעדה בבריכה וראיתי את בתי מביטה על שאר הילדים הרוחצים בה. “כבר תכף חמש, הבריכה נסגרת, מחר נהיה ראשונות בה", אמרתי והרגשתי את פי יבש, לא שתיתי ולא אכלתי כלום כל היום.

כשניגשתי אל הבר, לבדוק מה עם ההמבורגרים, שאלתי את הברמן, עד מתי פתוחה הבריכה. “היום זו רחצה לילית, גברת", הראה לי ברושור, “עד חצות".

“חצות? 12 בלילה?", שאלתי בעברית מוגזמת.

“ישראל אה?", צחק.

“בטח ישראל", צעקתי ליד כמה בני דודים מארץ לא אוהדת, אם חביבה רייק ושרה אהרונסון היו בקרבת מקום, סביר שהיו מטביעות אותי בבריכה.

“גפן, קומי!", צעקתי, “נחליף מהר לבגד ים, נאכל את האוכל ליד הבריכה!". והנה, שוב חוסר היכולת בדחיית הסיפוקים שלי נותן את אותותיו.

“אבל סוגרים, אמא", אמרה הבוגרת. “פותחים, סיפרתי להם מה קרה לנו היום, ואיזו בוגרת היית, משאירים את הבריכה פתוחה עד 12 בלילה!".

“מההה?", היא קמה ממקומה, “אפילו נראה את הזריחה, אמא, אני לא מאמינה". היא קראה, בני הדודים חייכו אלינו, חייכתי חזרה. אם ישאלו, אגיד שאני מתוניס, האגן שלי יחזק את זה.

החושך ירד, גפן נכנסה לבריכה, טלפנתי לאבא שלה בשיחת וידיאו, וכך שמרנו עליה שנינו, כמו משפחה נורמטיבית ומאושרת.

בלילה, כששמעתי את נשימותיה, כאב לי הגוף מאוד, החלטתי שברגע שנגיע לארץ, אסגור לעצמי חופשה בת כמה ימים, לבד, במקום עם ספא, מסאז'ים, צלילים של מפלים והרבה יין.

לזה הראש שלי אמר כן, וגם הבהונות, וגם הבטן וגם הלב. בעיקר הלב.