במשך כשלוש שנים, השיח על המזרח התיכון נסוב כמעט כולו סביב מלחמה. עזה, לבנון, איראן, החות'ים והטלטלה הפוליטית בישראל עצמה שלטו בכותרות. במשך כל התקופה הזאת, התפתחות אסטרטגית שקטה, בעלת השלכות פוטנציאליות עצומות, כמעט שלא זכתה לתשומת לב. זה חייב לקבל עדיפות בממשלת ריפוי ושפיות שאולי תקום לאחר הבחירות.
עבור ישראל, יש ל-IMEC פוטנציאל להפוך לפרויקט האסטרטגי-כלכלי החשוב ביותר של המדינה זה עשרות שנים - והוא עוסק בהרבה יותר מגביית דמי מעבר.
מדינות שהופכות לצומתי סחר חיוניים מושכות השקעות בדיוק משום שחברות מבקשות להתמקם במקום שבו הון, תשתיות וכישרון אנושי נפגשים. אם IMEC יצליח כשישראל במרכזו, חיפה עשויה להתפתח למרכז הלוגיסטי העיקרי של מזרח הים התיכון, בעוד שיתרונותיה של ישראל בבינה מלאכותית, סייבר, מוליכים למחצה, התפלת מים וטכנולוגיות אנרגיה ישתלבו בשרשראות אספקה המשתרעות מבנגלור ועד ברלין. המסדרון לא רק יעביר סחורות דרך ישראל, אלא גם ייצא החוצה שירותים, חדשנות והון ישראליים.
המלחמות שפקדו מאז את המזרח התיכון הקפיאו למעשה את הפרויקט - אך השיבושים בסחר הימי במפרץ הפרסי ובים האדום דווקא הפכו אותו, אם כבר, לדחוף ונחוץ עוד יותר עבור כל הצדדים.
מחקרים עדכניים מעריכים כי מסדרון שיושלם במלואו עשוי לקצר את זמני ההובלה בין הודו לאירופה בעד 40 אחוז, תוך הפחתת עלויות הלוגיסטיקה בכ-30 אחוז - ולהוריד את עלות משלוחו של מכולה סטנדרטית מכ-6,000 דולר לכ-4,200 דולר. אפילו בהיקף צנוע יחסית של 1.5 מיליון מכולות בשנה, מדובר בחיסכון של כ-2.7 מיליארד דולר מדי שנה בעלויות הובלה בלבד.
ההיסטוריה מלמדת שהחיסכון הזה הוא רק ההתחלה, שכן מסדרונות סחר גדולים יוצרים סביבם מערכות אקולוגיות שלמות. מסדרון שיחבר בין התעשייה ההודית, ההון של מדינות המפרץ, הטכנולוגיה הישראלית והשווקים האירופיים עשוי למשוך מרכזי נתונים לבינה מלאכותית, תשתיות מוליכים למחצה וענן, פרויקטים של אנרגיה מתחדשת, רשתות דיגיטליות, פלטפורמות לוגיסטיות ושיתופי פעולה מחקריים המשתרעים על פני שלוש יבשות.
עבור ישראל, מדובר בהרבה יותר מהזדמנות לגבות דמי מעבר בנמל חיפה. IMEC עשוי למקם את המדינה בתוך הארכיטקטורה הפיזית והדיגיטלית המחברת בין הכלכלה הגדולה הצומחת במהירות הרבה ביותר בעולם לבין השוק האחיד של אירופה. הוא עשוי להפוך את ישראל מנקודת קצה קטנה יחסית וחשופה מבחינה פוליטית לצומת הכרחי של סחר, מידע, אנרגיה והשקעות בין אסיה לאירופה. מעמד כזה יעניק לאירופה, להודו ולמדינות המפרץ אינטרס חומרי מתמשך ביציבותה של ישראל ובהשתלבותה האזורית, תוך הפניית תשתיות, הון ותעסוקה לחיפה, לעמק יזרעאל ולמרכזים לוגיסטיים בצפון.
ואכן, בסתיו 2023 רווחה ההערכה כי הסכם נורמליזציה כזה עומד להיחתם בקרוב, תוך עקיפת הדרישה הסעודית המסורתית להתקדמות לקראת מדינה פלסטינית כתנאי לכך. מצב זה יצר מניע אפשרי משמעותי - גם אם לא מוכח - עבור איראן ושלוחיה, ובפרט חמאס, לסכל את המהלך.
ואז התרחשה פלישת חמאס והטבח של שבעה באוקטובר, שהציתו שלוש שנות מלחמה, הרחיקו את סעודיה מכל רעיון של שיתוף פעולה עם ישראל והסיחו גם את תשומת ליבה של ישראל עצמה. אך כאן טמונה גם אירוניה עצומה: המלחמות שהורידו את IMEC מן המסלול גם המחישו עד כמה הוא חיוני.
החזון המקורי היה פשוט ואלגנטי. סחורות היו אמורות לנוע מהודו, לחצות את חצי האי ערב דרך סעודיה וירדן, להיכנס לישראל ולהמשיך דרך חיפה לאירופה - תוך עקיפת צווארי בקבוק ימיים מסוכנים ומדינות בלתי יציבות כמו עיראק, סוריה ולבנון - ובמקביל לבנות סביב המסדרון מערכת טכנולוגית רחבה.
המשך ההסתמכות בעיקר על תעלת סואץ מותיר את הסחר העולמי חשוף בדיוק לאותן חולשות ששלוש השנים האחרונות חשפו. מסדרונות יבשתיים דרך עיראק או סוריה עוברים במדינות שביטחונן נותר שברירי ושבהן הפוליטיקה מושפעת מאוד ממיליציות חמושות או מכוחות חיצוניים. לבנון אינה מציעה נתיב מציאותי כלל. טורקיה מציעה אפשרויות מסוימות, אך גם סיבוכים גאופוליטיים שרבים מהשותפים למסדרון היו מעדיפים להימנע מהם. אם מדינות דמוקרטיות מבקשות גשר אמין בין אסיה לאירופה, הגאוגרפיה מותירה מעט מאוד חלופות אטרקטיביות.
אביטל טוען כי יש להבין את הפרויקט פחות כנתיב תחבורה ויותר כעמוד השדרה של מערכת כלכלית חדשה. בדומה לעורקי המסחר ששינו את סינגפור, רוטרדם ודובאי, הוא עשוי למשוך השקעות בבינה מלאכותית, ייצור מתקדם, תשתיות דיגיטליות, אנרגיה, לוגיסטיקה והון סיכון. סביב עורקים מרכזיים, לדבריו, צומחות כלכלות.
מנקודת מבט זו, נורמליזציה סעודית-ישראלית הופכת למשהו גדול יותר מעוד הישג דיפלומטי במזרח התיכון. היא אחד החיבורים הפוליטיים החסרים בין הכלכלה הגדולה הצומחת במהירות הרבה ביותר באסיה לבין השוק המשולב הגדול ביותר באירופה. עבור ישראל, החמצת החיבור הזה פירושה צפייה במדינות אחרות מעצבות את הארכיטקטורה הכלכלית הבאה של האזור, בעוד היא נותרת מוגבלת ליחסים ביטחוניים צרים יותר עם ארצות הברית ולמסחר מזדמן עם שאר העולם. התמונה האסטרטגית הרחבה הזאת הוסתרה כמעט לחלוטין על ידי המלחמה.
ישראל התמקדה, באופן מובן, באיומים ביטחוניים מיידיים. אולם בין כישלונותיה הרבים של הממשלה הנוכחית נמצאת גם חוסר יכולתה לשמר את מקומה של ישראל בארכיטקטורה הכלכלית המתהווה הזאת, אומר אביטל. בעוד שכמה ממשלות אירופיות מינו בכירים המופקדים על קידום חלקן במסדרון, בישראל לא התקיים מאמץ לאומי מקביל. היעדר כזה טומן בחובו סיכון ממשי שישראל תיעקף - למשל באמצעות הסטת הנתיב צפונה, דרך סוריה שאולי תתייצב לאחר המלחמה.
אם הדבר יקרה, היתרון הגאוגרפי הנוכחי של ישראל עלול ללכת לאיבוד לעשרות שנים. ברגע שנמלים, מסילות רכבת, אזורי תעשייה ותשתיות נתונים נבנים במקום אחר, ההון אינו נוטה לחזור רק משום שהמצב הפוליטי משתפר.
בינתיים, כולם ממתינים לסיום המלחמות, והפרויקט כיום דומה לקפיץ דחוס: אנרגיה אסטרטגית ומסחרית עצומה הממתינה לתנאים הפוליטיים שיאפשרו לה להשתחרר. ההיגיון הכלכלי רק נעשה משכנע יותר, וכל שיבוש בים האדום או במפרץ מחזק אותו. כל משבר המאיים על אחד מצווארי הבקבוק הימיים של העולם מחזק את הצורך בגיוון נתיבי הסחר ובהפחתת התלות בסחר ימי, באמצעות העברת חלק ניכר מהמסע ליבשה בדרך לאירופה.
ואלה כבר לא יהיו מטרות דיפלומטיות בלבד, אלא המרכיבים החסרים באחד הפרויקטים הכלכליים המשמעותיים ביותר של המאה ה-21 - פרויקט שיוכל לעגן את ישראל באופן קבוע בתוך הארכיטקטורה הכלכלית המחברת בין אירופה, המפרץ והודו.
"הדגש חייב להיות על אירופה כעוגן של ישראל", אומר אביטל. "ישראל היא במהותה מדינה אירופית שצריכה להתנהג כגשר למזרח. זה החזון היחיד לישראל שעודנו חי. כל חזון אחר הוא גטו שממנו אנשים טסים למיאמי".
התרעות פיקוד העורף