צבא ההצלה של קאוקג'י | רון מיברג

בשבועות האחרונים נשברים על העיקרון היקר לי גלי שתדלנות אלימים, פולשניים, דמגוגיים וחצופים. אני איש עקרונות ושילמתי עליהם מחירים יקרים. אדם קרוב אצל עצמו, ומחיר אישי יהיה תמיד יותר דרמטי והרה גורל לפרט מאשר הממשלה שתקום, בזויה ככל שתהיה. ועדיין אינני יכול להתעלם מהוויכוח האלים שעניינו מהגרים כמוני.

זו גישה פשטנית ואווילית לחשוב על מהגרים ישראלים כעל מקשה הומוגנית. אנחנו לא. אין נתונים סטטיסטיים אמינים על מספר המהגרים הישראלים שהתפזרו ברבות השנים בעולם; אין גם שום אינדיקציה מוסמכת לנטייתם הפוליטית. במקרה הטוב, שהוא גם המקרה הרע, אנחנו כנראה השעטנז הישראלי הרגיל של ימין, שמאל וחרדים עם מרכז נזיל באמצע.

אם חברת טיסה לאומית, פטריוטית עם נטיות פילנתרופיות הייתה מתנדבת להביא את כל המהגרים בעלי זכות ההצבעה ל-27 באוקטובר, הם היו נותנים מספר קולות שווה יחסית לשני הגושים הגדולים, או איך שלא קוראים להם.

אין חברה כזאת חוץ מאל-על, שמתהדרת בכחול-לבן ומנצלת את מה שמציירים כנהירה המונית לקרוע למהגרים שאכפת להם את התחת. בדקתי: כרטיס טיסה הלוך ושוב לוס אנג'לס-תל אביב, עולה בין 1,700 ל-2,000 דולר במחלקת תיירים. עשיתי את המרחק לחוף המערבי פעמים רבות בחיי, וחוץ מאשר בימים שבהם טסתי במחלקת עסקים, זה עינוי בן 15 שעות.

עבור זאת הנקראת "תיירים פרימיום", שבה המושבים קצת יותר מרווחים, גובה אל-על 3,300 דולר ראונד-טריפ. אפשר לחסוך כמה מאות דולר בחברות תעופה זרות עם חניה באירופה. אבל החברות האלה הן כמו צב שנוכח הפרצוף החמוץ הראשון שטראמפ עושה לעבר איראן, הן מכניסות את הראש לשריון וסוגרות את המדפים. דיברתי עם כמה ישראלים שאינם נרתעים מלהגיע לישראל, הם חוששים יותר מהשאלה אם יצליחו לצאת ממנה.

מדובר בעיקרון ולא בקמעונאות. אני מהירידה השנייה; מאלה שעזבו מרצונם ולא כפליטים ממולדת שהפכה לגיהינום. לא ברחתי משום דבר ומאף אחד חוץ מעצמי. ארבעה מבני משפחתי הם אזרחים אמריקאים. מה שאומר שהייתי יכול להיות כבר אזרח עם דרכון אמריקאי. אני לא. תרמה לעניין מידה גדושה של עצלות. זה אף פעם לא כיף להתעסק עם רשויות ההגירה האמריקאיות. אבל מתחת לפלגמטיות פעמה אמונה אמיתית: מעולם לא התביישתי באזרחות הישראלית שלי. בפעם האחרונה הגענו לאמריקה בחיפוש אחר דרך נעימה להוציא את ימינו. אי אפשר היה לצפות שלא כך יהיה.

בבחירות אוקטובר 2026 אני מתבקש להיות חייל בצבא ההצלה של קאוקג'י. מיני יוזמות קיקיוניות, שחלקן מתגלות כתרמיות המנקזות את "הנהירה ההמונית" לערוצים רווחיים, צרות עליי ברשת. הן נראות כגרסה כנענית של "לייב אייד" לרעבים באפריקה. מסתבר שתמורת 75 דולר דמי הרשמה, יבררו עבורכם "היכן אתם רשומים להצביע או יחברו אתכם לפנקס הבוחרים"; "יתאמו לכם טיסה סביב מועד הבחירות"; "יסייעו במציאת תמיכה בנושאים הקשורים בבחירות"; "תזכורת ועדכונים לקראת הבחירות והנסיעה". שיטפון של הבלים מיותרים שאין בהם צורך. אין לי מושג מהי "תמיכה בנושאים הקשורים בבחירות", יהיו חמ"ל והקפצות במסוקים? כאשר מלבים פאניקה, יש מי שגוזרים קופונים.

היוזמות הללו באות, כשמוסדות השלטון, כולל משרד התחבורה, מרשם האוכלוסין ופנקס הבוחרים, עושים הכל כדי שיהיה לנו קשה להגיע ולהצביע. זה מבוך בירוקרטי שפל שבו לא משיבים למייל, הוואטסאפ וקווי הטלפון עמוסים, ואתה עובר לינקים כדי להגיע לדלת שאינה נפתחת. זה תמיד קשה לתקשר עם משרדי ממשלה או קופת חולים מחו"ל. אבל במספר אחד לא סודי, גילתה קרובת משפחה מצוידת במספר תעודת הזהות שלי, היכן אני מצביע. כמה לא מפתיע שזה בבית ספר סמוך לדירה שהייתה לי בתל אביב מ-2022 עד אמצע 2025. לפעמים אני יורד שחי בארץ.

אז מה עם העיקרון החשוב לי בעניין אזרח שאינו חי בישראל וגו'? מבקשים ממני לוותר עליו הפעם. בעיני הפונים אליי, המטרה מקדשת את כל האמצעים. אני נוטה להסכים איתם בדבר האיום הקיומי הנוכחי, אבל קשה לי. בעיקר משום שאינני מאמין שהפתק הבודד שלי יעשה את ההבדל. מבלי להיות ב"שטח", המקום שבו לוקחים עיתונאים בדיקת דופק וסופרים לאחור במושב האחורי, החצר הביזנטינית של נתניהו והשותפים הסהרוריים שלו, שבכל מקום אחר היו יושבים בכלא (לא באמריקה), מדיפה ריח של לווייתן שמת על החוף. נהוג לומר חמסה, חמסה וחמסה ולהקיש בעץ, אבל נתניהו נראה גמור.

מאחורי ההתלבטות שלי מסתתרת טענה אחרת, מביכה ומעליבה יותר. עד השנים האחרונות שבהן ישראלים חפצי חיים נורמליים גיהצו את הסטיגמה והקימו את המוסד המפואר של רילוקיישן, לא חיבבו אותנו בישראל. רוב הזמן נתנו לנו להרגיש כסרח עודף וכעצם הזנב של המולדת. נותרנו חייבים עודף למכורה. חלק מהתגובות לטקסטים שלי היו בנוסח "שב באמריקה שלך ושתוק". זה לא הזיז לי את הקצה; אני לא הכותל המערבי, ואל תתקעו בי פתקים עם משאלות לב.

נמאס לי מכמה טעמים: הייתי הגון מדי ובשנות כתיבתי מאמריקה כתבתי על אמריקה ולא עסקתי בפוליטיקה ישראלית חוץ מכמה הערות אגב. הכתיבה המועטה שלי על ישראל הייתה אזוטרית ונוסטלגית. נפרדתי בכאב מחברים שמתו. אבל נמאס לי להצטדק. אני דור רביעי בישראל מצד אבי. הייתה לי ילדות טובה במשפחה אוהבת. יש לי משפחה וחברים שאכפת לי מהם. עזבתי לראשונה אחרי שלוש שנים בצבא כי "קטן" מיד חנה שאצלו עבדתי, הציע לי ללמוד. לא הצטיינתי בפתיחת אסלות.

במקום להזמין אותי להצביע ולפתות אותי בלנחות ולהמריא חזרה באותו יום, היה צריך לרתום ישראלים כמוני להישאר גם אחרי הבחירות. זאת מחשבה שמלווה אותי תמיד. לא בטוח שזה ריאלי, אבל משהו שהייתי שוקל בנסיבות מתאימות. למה לא להציע לנו לתרום כמיטב יכולתנו לשיקום ההריסות המוסריות, המורליות, הקיומיות והפוליטיות של ישראל במידה שננצח? או להמשיך את המאבק הגורלי במידה שלא? אני זקן מדי מכדי לבנות את קריית שמונה ולערבב טיח, אבל אם צריך לבעוט לבן גביר בתחת ולסתום את תעלות התנינים המטופחים שלו ושל סילמן, אני האיש. אני גם הכתובת לנסח מניפסטו לוהב בזכות דו-קיום, שוויון זכויות, שיקום עזה ושתי מדינות.

מתוך תבוסתנות אפריורי שהשמאל הישראלי כה מורגל בה, או משום שאף אחד לא באמת רוצה אותנו חזרה בבית, כל מה שתובעים מאיתנו זה להוציא ים של כסף כדי להגיע להצביע. העמדה הזאת ראויה לבוז. היא בדיוק כל מה שצר אופקים, חסר מעוף ושבוז בישראל. במקרה כזה העיקרון שלי עומד בפרץ: אני לא מוכן להשתתף בקביעת גורלה של מדינה שאיני חי בה; זכותי להצביע אם אשוב לחיות בה. הוויכוח בשבועות האחרונים היה דמגוגי, מוגזם, היסטרי ושגוי עד כדי שאט נפש. אף מהגר לא יגיע להצביע משום שהכניסו לו אצבע לשטקר.

חוץ מהחרדים שהרבנים יחמרו בהם עד אל-על. בין מי שיגיעו יהיו כאלה שחיכו לשוך החגים לביקור מולדת שגרתי. מצביעי ימין מביני דבר לא ימהרו להוציא אלפי דולרים בשם מה שגם להם נראה כקרב אבוד. בשמאל יהיו מי שחושבים תמיד: אנחנו אף פעם לא מנצחים, ונתניהו כה גמור שלא זקוקים לנו. יהיו גם אלה בעלי תודעה היסטורית, שירצו להיות חלק ממהפך דרמטי ויסתובבו בישראל בחזה מתוח מגאווה פטריוטית.

מכיוון שהייתי בישראל שנתיים וחצי קריטיות כולל הכל, אני לא שווה נפש. כמו כולם, אני זוכר את 7 באוקטובר וגם את מה שישראל עשתה בעזה; אני מתבייש במה שישראל המיטה על עזה. בשנים האחרונות התנתקתי באורח כמעט גורף ממעקב אחרי המתרחש בישראל. שבעתי קרנפים מפוטמים ומדושני עונג מלחכים מידע מגמתי מלשכת ראש הממשלה.

אלמלא חששו הטמיר של הריבון מהלך רוחם הפוליטי של מהגרים ישראלים, היו מסדירים - כמו אמריקה למשל - קלפיות בקונסוליות ישראליות. אבל ישראל התנגדה לרעיון מהיום הראשון. החשש העיקרי היה שמספר גדול של אזרחים המתגוררים זמן רב בחו"ל ישפיע על הפוליטיקה בישראל בלי לשאת בהשלכות. במהלך השנים הוגשו הצעות חוק לאפשר הצבעה בחו"ל: למי ששוהה באופן זמני ולמי שיצא מהארץ לתקופה קצרה לפני יום הבחירות. אף אחת מההצעות הללו לא התקבלה. אין בישראל הוראה חוקתית האוסרת הצבעה מחו"ל. הכנסת יכולה לשנות את המצב אם תרצה.

החיים מחוץ לישראל חשפו אותנו להתנהגות אחרת. לנימוס אלמנטרי. למקום שבו לא שואלים אותך למי אתה מצביע. מקום שבו עומדים בתור ארוך ומסודר בלי "אני רק יוגורט". כשם שאנחנו מתרגלים למנוד הראש המחויך של מי שבא מולנו ואיננו חושבים ש"שיהיה לך יום טוב" זאת צביעות אמריקאית, אנחנו מתרחקים מהווי הבולמוס המרפקני. חלק מאיתנו מצאו את זה באמריקה. חלק בפורטוגל. אי אפשר לראות בנו פוטנציאל אלקטורלי. אנחנו הרבה יותר מזה.