הזמן עובר מהר מדי - אבל אוגוסט פשוט מסרב להיגמר | ניר קיפניס

עיקר ההוצאה היה על נסיעה לאילת, שאליה נסענו בתקווה לתת להורמונים להשתולל, אבל בסוף היחידי שהשתולל הוא הדמיון שלנו, זה שבו כבשנו את ליבן (נניח) של התיירות הסקנדינביות שהשתזפו טופלס על החוף.

את יצר הנסיעות האלה אולי לא הרגיעו (שהרי אין כוח בעולם שמסוגל לווסת תשוקות של נער בן 15), אבל הן סיפקו לנו חומר לסיפורים שאותם סיפרנו לעצמנו במשך השבועות שנותרו עד לחזרה ללימודים. בשאר הזמן בילינו בחוף הים (חיפה) או שביצענו "פשעים ועבירות קלות", מהתפלחות לילית לגן החיות שבגן האם ועד לגניבה של חלות חמות מהמכולת השכונתית, בלילה שבין חמישי לשישי.

עם הגיוס התהפכו היוצרות: אני זוכר איך פעם, בשבוע האחרון של הטירונות, ביולי 1987, יצאתי למרפאה חיצונית ובאוטובוס ראיתי תיכוניסטים בדרך לים. זה היה הרגע שבו הבנתי שתם עידן החופש הגדול בחיי.

עוד משהו שלומדים בצבא הוא לצפות לסוף השבוע. נכון שלהישאר שבת ("לסגור" בעגה עדכנית יותר) הוא אחת מהחוויות היותר מדכאות לנפש החייל, אבל לעומת זאת סוף שבוע שבו יוצאים הביתה הוא ככרטיס לוטו: מעמיסים עליו את כל הציפיות, התקוות והחלומות (רק כדי לגלות בסוף ששוב לא זכית. ומילא זה, עוד צריך להיפרד מהאוכל הביתי והמיטה הרכה, ולשוב לצבא).

הרצון לקצר את הפז"ם, שמלווה את השירות הצבאי, ממשיך הלאה גם אל האזרחות, הלימודים והקריירה: לא בכדי מתעוררים בימי חמישי מיליוני ישראלים לעמל יומם בתחושה עילאית שלא משנה אילו אתגרים יזמן להם יום העבודה - עם סיומו ייתם גם השבוע ויתחיל סופ"ש שכולו הבטחות (ע"ע כרטיס הלוטו דלעיל). לא בכדי נופל על אותם מיליונים ממש דיכאון קל בכל מוצאי שבת, שהרי איש לא גילה לנו, אבל גם באזרחות צריך בכל בוקר יום א' "לעלות על מדים" ולצאת למלחמה נגד שאר העולם.

אי שם בסביבות גיל 50 (קחו חמש שנים לכאן או לכאן) מתהפך שוב יחסנו לזמן: הוא מתחיל לטוס, הגוף מתחיל להגביל אט־אט את טווח תנועתו־תנועותיך, שבועות חולפים כימים ושנים כחודשים. גם השגרה, בהכללה כמובן, היא פחות מעיקה. אומנם אפשר שנפרדת כבר מחלק מחלומותיך המקצועיים, אבל גם הגעת למקום שבו יום ראשון בבוקר כבר לא מאיים על שלוותך. להפך, עם השנים מתחילים לחשוש מהיום שבו בבוקר יום ראשון כבר לא תהיה לנו שגרת עבודה לחזור אליה.

ועדיין, חודש אוגוסט עומד מחוץ לנטייה לקחת את הזמן: פתאום בא לך שיחלוף עם החום והלחות הבלתי נסבלים, עם העומס בקניונים, בחופי הרחצה ובנתב"ג. עם החופשה שבדיוק לקח הקולגה הצעיר שלך, שיש לו ילדים בגיל בית ספר, דווקא כשאתה זקוק ממנו לתשובה דחופה בקשר לפרויקט ההוא.

אף אחד לא אוהב באמת את אוגוסט, ומי שירצה מוזמן לראות בכך נקמה היסטורית קטנה בקיסר הרומי שעל שמו נקרא החודש הזה, על שדיכא באכזריות את מריו של עם קשה עורף, אי שם בדרום הפרובינציה הסורית.

הקוראים הקבועים של המדור הזה כבר יודעים שלא מזמן שבנו (אללי, חלף כבר חודש בדיוק!), ההיא שבעברה הימני של כפולת העמודים הזאת ואני מירח דבש בן שבועיים במדריד. מה עוד אתם יודעים? שהנחיתה בישראל דמתה יותר להתרסקות, בדמות דלקת ריאות שעקבותיה עוד ניכרים בשיעול שמתפרץ ממעמקי גרוני מעת לעת.

זאת ואף זאת: רק פחתו השיעולים וכבר נדחקתי להפריד בריב כלבים, בין כנענית הבית לקולגה נבחנית, החלקתי על עיסת בטון ששפך שיפוצניק לרחוב ונחבלתי ברגלי הימנית, שהבוהן שלה מחליפה עתה צבעים מכחול לשחור. לו הייתי אדם מאמין, אפשר שהייתי בודק את המזוזות בבית. אלא שאני, כופר שכמוני, מאמין בריפוי חילוני אלטרנטיבי, על כן קבענו מיד חופשה קצרצרה נוספת, מתישהו בין הבחירות לנובמבר, בעוד קצת יותר מחודשיים. לפיכך הנה לי עוד סיבה לחכות שיחלוף כבר אוגוסט, ולו רק כדי שאוכל לומר: "בחודש הבא אנחנו אמורים לטוס".