במערכת הרפואית קיים לחץ בלתי פוסק על הרופאים המורשים להנפיק רשיונות, הן מצד המערכת ובעיקר מצד חולים ובני משפחותיהם. לעיתים נצפים כעס ואף תוקפנות מצד הפונים או דרישה לקבל רשיון גם כאשר אין התוויה רפואית. במציאות כזו, הרופא עלול להפוך משומר הסף של הרפואה למי שנדרש להצדיק מדוע אינו נותן טיפול.
לא פעם ראיתי נכד מסיע את סבתו הזקנה בכיסא גלגלים למרפאת כאב ודורש עבורה קנאביס לעישון, בעוד היא אינה זקוקה כלל לתרופה שעלולה אף לפגוע בה, וכלל אינה מעשנת.
בחלק גדול מהמקרים, הדרישה לקנאביס בעישון אינה מיועדת למטרות רפואיות כלל, אלא לזליגה לשוק השחור ועשיית כסף קל. הקנאביס הרפואי הפך למקור רווח מהיר, ובמצב כזה נפגעים דווקא אלה הזקוקים באמת ובתמים לקנאביס, משום שהאמון הציבורי במערכת נשחק, והפיקוח הופך מורכב יותר ויותר.
מבחינה קלינית, לרוב האוכלוסייה טוב, עדיף ויעיל לקבל קנאביס בשמן (טיפות) או במשאף. השפעתם מתמשכת לאורך זמן, אם כי תחילת פעולתם איטית יותר. לעומתם, לקנאביס בעישון יש השפעה מהירה וקצרה יותר, הוא אמור לעזור במקרים של כאב מתפרץ בלבד והתווייתו היא רק לאחוז קטן מבעלי הרישיונות. השמן, הטיפות והמשאפים כמעט שאינם אטרקטיביים בשוק החופשי, והתפרחת, לעומת זאת, הפכה למצרך מבוקש גם מחוץ למסגרת הרפואית.
על מנת לשמר את הקנאביס ככלי טיפול ראוי עבור אלה שבאמת זקוקים לו, על משרד הבריאות להעדיף שימוש בתכשירים מבוקרים המספקים מענה רפואי אחר, ולקבוע קריטריונים מחמירים ומדויקים לגבי מתן תפרחות. רק הגדרה ברורה ומחמירה תמנע שחיקת מעמד הרופא והפיכתו למשתף פעולה שלא ברצונו לזליגת התפרחת לשוק הפתוח בשם הדימוי הליברלי של הצמח.
התרעות פיקוד העורף