נביא ברחוב | נתן זהבי

1. באחד הימים שבהם אני יושב מול הים על הבר של מסעדת יוליה, ניגש אליי קשיש שנראה קצת מוזנח ושואל אם יש לי דקה בשבילו. לפני שאני מספיק לענות, הוא מוציא ספר תנ"ך מכיס הז'קט, מה שגורם לי להבין שהסתבכתי עם נודניק ואני כבר מתכנן איך אני נפטר ממנו.

באותה תקופה, כפי שמובא בספר עמוס, מבין המוני בית ישראל, מופיע אזרח פשוט ששמו עמוס. אדם שלא הגיע מארמון המלוכה, לא היה בן למשפחת כוהנים ולא עטה על עצמו סמכות של ממסד.

הוא היה, על פי דבריו, "בּוֹקֵר... וּבוֹלֵס שִׁקְמִים". כלומר, איש פשוט, מגדל בקר ועובד אדמה. עמוס הסתכל על החברה שסביבו וראה עשירים שמתעשרים, עניים שנמחצים, מערכת משפט שמתקפלת בפני בעלי הכוח ופולחן דתי מפואר שמתקיים לצד עוול חברתי.

עמוס מאשים. הוא רואה אנשים שהחלש הוא עבורם מטרד, והוא אומר את אחד הדברים החריפים ביותר בספר: "הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ". כלומר, העניים למטה, החזקים למעלה, והדרך של הענווים מוסטת הצידה.

אבל עמוס לא מסתפק בזה: "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם", הוא אומר. הצדק נמכר בכסף, והעני שווה פחות מנעליים, הוא אומר. הכל למכירה. גם הצדק, גם העני, גם האדם.

זה בדיוק מה שהופך את עמוס לכל כך מעניין גם כיום. עמוס יוצא נגד חברה שבה העושר והכוח מאפשרים לחזקים לעשות כמעט הכל לחלשים מהם. ואז הוא מתייחס גם אל בתי העשירים: "הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן, וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם, וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק".

מיטות שנהב, בשר משובח, יין, שמן. המון דברים יש לעשירים, רק המצפון חסר. "וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֶׁבֶר יוֹסֵף", הם לא כואבים את שבר החברה שלהם.

עמוס מזהה סכנה בעשירים שחוגגים בתוך ממלכה משגשגת. מבחינתו, השאלה איננה רק כמה חזקה המדינה, אלא מה קורה לאנשים שבתוכה.

והנה מגיעה המכה הגדולה ביותר. עמוס מסתכל גם על הדת. על החגים. על הטקסים. על המקדשים. על הקורבנות. הוא אומר: "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם... וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם". במילים פשוטות: אל תספרו לי על קדושה כאשר החברה שלכם אינה צודקת. נדמה לי שפעם אמרתי גם אני משפט דומה וחטפתי בראש.

אז הוא נותן את המשפט שהפך אותו לאחד הקולות הגדולים של הצדק החברתי בתנ"ך: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן". משפט כמו מים וצדקה כמו נחל שאינו מפסיק לזרום. בעיטה בבטן.

ספר מלכים מספר סיפור מורכב על הישגיו של ירבעם השני ועל הצלת ישראל, ומצד שני, באותו פרק ממש, הוא קובע: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'". כלומר, אפשר להיות מלך מצליח, אפשר להרחיב גבולות, אפשר לנצח אויבים, אפשר לגרום לממלכה להיראות חזקה ועדיין להיות ראוי לביקורת נוקבת. גם היום אפשר לדבר על כוח, על הישגים, על צמיחה, על ביטחון, על גבולות ועל הצלחות.

עמוס היה כנראה עוצר את החגיגה ושואל, רגע, ומה עם העניים? מה עם מי שאין לו כוח? מה עם מי שמערכת המשפט אינה עובדת בשבילו? מה עם מי שמתקשה לשלם את החשבונות בזמן שאחרים חיים חיי מותרות? ומה שווה פולחן דתי, אם מאחוריו מסתתרת חברה שמפקירה את החלש?

עמוס לא שנא את המדינה, הוא לא שנא את המלך, הוא לא שנא את העשירים. הוא שנא עוול. לא עניין אותו רק אם הממלכה חזקה; הוא רצה לחיות בממלכה צודקת. לא עניין אותו כמה יש לאדם, אלא מה קורה למי שאין לו. לכן, אולי המשפט החשוב ביותר שעמוס השאיר אחריו אינו נבואה על מלחמה ולא איום על אויב חיצוני. הוא משפט פשוט: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן".

כמעט 2,800 שנה אחרי עמוס, עדיין אפשר למצוא חברה שבה בעלי כוח נאבקים על כוחם, שבה עשירים יכולים ליהנות ממציאות שאחרים מתקשים לשרוד בה, שבה החלשים נאלצים להילחם כדי שיקשיבו להם, ושבה הוויכוח על צדק חברתי אינו מסתיים לעולם.

2. השיר "חוזה לך ברח" של יענקל'ה רוטבליט, ששר אושיק לוי, מדבר בדיוק על סיפורו של עמוס הנביא. עמוס הנביא ורוטבליט נפגשים במרחק של 2,800 שנה באותה נקודה: חברה שבה החזקים מסתתרים מאחורי דלתות גבוהות והחלשים נשארים בחוץ.

עמוס ראה בממלכת ירבעם השני שגשוג ועוצמה, אבל גם עוני, ניצול ואטימות. רוטבליט לקח את קריאתו של אמציה לעמוס "חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח", והפך אותה לדימוי של עיר שאין בה מקלט ואין בה רחמים.

אצל שניהם מי שמצביע על העוול הוא זה שמפריע לסדר הקיים; השאלה היא רק אם בורחים מהנביא, או מקשיבים לו. אולי זו הסיבה שמילותיו של עמוס, שנאמרו לפני אלפי שנים, עדיין נותנות בראש.

חוזה לך ברח, חוזה לך ברח...

חוזה לך ברח, חוזה לך ברח...

חוזה לך ברח, חוזה לך ברח... 