ארדואן מנסה לצרף אליה את מצרים, כבר השיג דריסת רגל בעזה, ויוצר עובדות דה-פקטו בסוריה. ישראל, מבחינתו, אינה היעד אלא הכרטיס: הכרטיס להובלת הליגה הערבית והעולם המוסלמי תחת הנהגתו.
והזירה הסורית אינה עומדת לבדה. בעזה מבקשת אנקרה מקום בכל מנגנון עתידי - כוח, פיקוח, שיקום - ובכל אחד מהם היא קונה מעמד של מי שמדבר בשם הפלסטינים מול ישראל. בקהיר היא מחזרת אחר שותפות שתנטרל את ההסתייגות המצרית ההיסטורית מן השאיפה העות’מאנית. בשתי הזירות המהלך זהה: להפוך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנכס אמריקאי לנכס טורקי.
לכן, אף שנתניהו סובל מחוסר אמון עמוק בשיקוליו - במיוחד ככל שמתקרבות הבחירות - תקיפת הסימון לטורקיה מוצדקת. יש רגעים שבהם יש לשרטט את הקו בעודו קו, ולא אחרי שהעובדה כבר נקבעה בשטח. אלא מה: הכישלון המדיני של שלוש שנות מלחמה בלתי נגמרת, הותרת שלטון חמאס בעזה והיעדרו של כל פתרון מדיני - הם שיצרו את הקרקע הפורייה להשתלחות הטורקית בישראל. אנקרה אינה ממלאת ואקום שנוצר מאליו; היא ממלאת ואקום שאנחנו ייצרנו.
וכאן העיקר: כינונו של ציר כזה מהווה סיכון אסטרטגי גדול בהרבה מן הציר האיראני. הציר האיראני היה מבודד, מוקצה, וקל היה להצדיק פעולה נגדו. הציר הנרקם חבר בנאט"ו, שותף מסחרי מרכזי של אירופה, בעל לגיטימציה מלאה בעולם הערבי, אוחז בכלכלה ובתעשייה ביטחונית מתקדמת, ואינו נושא על גבו את חטא הטרור השיעי. מול איראן יכולנו לגייס קואליציה. מול טורקיה נגלה שהקואליציה מגויסת נגדנו.
תקיפות בסוריה לא ישנו את המאזן הזה. הן קונות זמן - וגם זה בספק. כפי שהעיר השליח האמריקאי, אנקרה לא קיבלה התרעה מוקדמת והייתה עשויה להגיב. אנחנו נוטלים סיכון של התנגשות עם צבא נאט"ו כדי לדחות בחודשים תהליך שנמדד בשנים.
הנדרש הוא מדיניות אזורית אחרת: הסדר בעזה שמסיים את שלטון חמאס ומייצר אופק מדיני; חידוש הברית המעשית עם מצרים וירדן; העמקת הצירים היווני-קפריסאי וההודי; וקודם כול - שיבה למשחק המדיני שממנו נעדרנו שלוש שנים. הממשלה הזאת אינה מסוגלת לעשות זאת. לא משום שאינה מבינה, אלא משום שהיא אסירת עצמה - של הקואליציה שהיא נשענת עליה, של הימנעותה מכל הכרעה שיש לה מחיר פוליטי, ושל אמון שאבד לה בבית ובחוץ כאחד. מדיניות אזורית מחייבת שותפים שמאמינים שיש עם מי לדבר. השינוי יתאפשר רק אחרי לכתה.
התרעות פיקוד העורף