אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה, צה"ל הוציא השבוע מהארון את מדי ה-א', בפקודה. יש חיילים שהתגייסו והשתחררו כבר בלי שזכו פעם אחת ללבוש מדי א'. גם אנשי הקבע שניגשו לארון גילו מה עשו להם שלוש שנות המלחמה: רבים מהם טבעו בתוך המדים שלפני שלוש שנים התאימו להם, והיו גם כאלה שלא הצליחו להיכנס למידות הישנות.
הפקודה קובעת שמעכשיו חוזרים ללבוש מדי א' בטקסים, והמסר ברור: אף שהמלחמה לא הסתיימה, צה"ל רוצה להתחיל לחזור לערכים, לנורמות ולמשמעת שנשחקו כל כך בשלוש השנים האחרונות. אבל הרבה מעבר לתרבות הצבאית, המלחמה הזאת שחקה את הצבא מכל היבט ובחינה.
חיל האוויר שלנו טס בשלוש השנים האלה את מה שהוא טס בתשע שנות טיסה בשגרה. הטנקים והנגמ"שים גמרו כבר אלפי מנועים, וכמות החימושים שצרך הצבא שווה לכמות החימושים שירינו ב-30 השנים שלפני המלחמה.
את כל אלה אפשר למלא ולתקן, מה שהרבה יותר קשה לתקן הוא השחיקה באנשים. צה"ל לבדו, ללא שאר ארגוני הביטחון, איבד 1,138 חללים ועוד 11,730 מאנשיו נפגעו בגוף ובנפש. אלה רק הנפגעים שהוכרו, עוד אלפי פגועי נפש צפויים להצטרף אליהם.
אבל הפגיעה של המלחמה בצבא רחבה הרבה יותר: גם מי שאינם מוגדרים נפגעים ספגו פגיעה קשה בחיים האישיים שלהם. סקר שערך צה"ל בקרב בני הזוג של המשרתים מצא כי ב-75% מהמשפחות השתנתה שגרת החיים. שיעור התמיכה של בני הזוג בהמשך השירות של בן/בת הזוג עדיין גבוה מ-50%, אבל בתשובה לשאלה "עד כמה השירות של בן/בת הזוג מאפשר לך להשקיע בקריירה האישית שלך" - רק 10% ענו בחיוב.
עכשיו, עם ירידה בתחושת המתח והדחיפות, הנתונים האלה הם איתות ברור שצה"ל עומד לאבד הרבה אנשים טובים. כבר היום יש לא מעט מקרים של אנשי קבע שמוצעים להם תפקידי פיקוד יוקרתיים, והם מבקשים תפקיד עורפי נוח יותר או פרישה.
וזה לא שחזרנו לשגרה: צה"ל מחזיק כרגע בממוצע 53 אלף אנשי מילואים ביום. הם אלה שמשלמים את המחיר הכבד ביותר בבית, בעסק ובעבודה. הצבא פרוס היום בשלוש רצועות ביטחון: בעזה, בלבנון ובסוריה, שלא לדבר על יהודה ושומרון, המשאבה העיקרית של כוח האדם. והכוונה היא להמשיך לשמר את רצועות הביטחון האלה ואת הנוכחות המוגברת ביו"ש לאורך זמן.
העלויות של מתיחת צה"ל לכל המשימות האלה הן דמיוניות. חודש מילואים של צה"ל בשנה האחרונה עולה כ-2.1 מיליארד שקל, שווה ערך לשבעה מטוסי F35 או 70 טנקי מרכבה. לא בטוח שזה הכרחי.
בעזה, לדוגמה, יש כרגע חמש חטיבות שתופסות את הקו הצהוב, כ-60% משטח עזה, ועוד שתי חטיבות מעובות שפרוסות לאורך הגבול, ובנוסף גם כיתות כוננות וחיילי הגמ"ר, שכולם נמצאים בשירות מילואים פעיל. הרצון להקנות תחושת ביטחון לתושבי העוטף מובן, אבל לא בטוח שהוא מצדיק את החזקת הכוח האדיר הזה, כאשר בין היישובים לבין חמאס חוצצים קילומטרים רבים שבהם פרוס צה"ל. כך גם בגבול לבנון.
צה"ל, שגם ככה לא מקבל מהאוצר את התקציב למימון האופרציות האדירות האלה, צריך להתחיל לצמצם כוחות, גם כדי לחסוך במשאבים, אבל בעיקר כדי לשמור על אנשיו. הממשלה הנוכחית וגם מרבית ראשי האופוזיציה אומרים שנידרש להמשיך להחזיק את שלוש רצועות הביטחון - בעזה, בסוריה ובלבנון. מה שלא ברור הוא איך נממן את זה.
מפתחות כפולים לוושינגטון
בעשור האחרון נהנתה ישראל מסיוע אמריקאי נדיב בהיקף של 33 מיליארד דולר, שאפשר לנו לבנות את הכוח שהביא הישגים מרהיבים מול איראן וחיזבאללה, וגם מול עזה, על אף הכישלון בפתיחת המלחמה. הסכם הסיוע הנדיב הזה יסתיים ב-2028, וכאן התנדב ראש הממשלה להבקיע גול עצמי מפואר, ואיש לא מבין למה.
התקיפה השבוע של שדה התעופה הסורי באבו אל-דוהור מקרבת אותנו לחיכוך עם הענק הטורקי, שלא אנחנו ולא הטורקים מעוניינים בו. הבעיה היא שאין לישראל שום ערוץ תקשורת מיידי מול הטורקים, ולכן צודק שליחו של טראמפ, טום ברק, שמדגיש עד כמה חשוב לייסד ערוץ כזה.
הפסיביות המוחלטת של ישראל בתחום המדיני בשלוש השנים האחרונות, שלא הצליחה לתרגם ולו אחד מההישגים הצבאיים של צה"ל למציאות טובה יותר, הובילה אותנו להיות הגורם הנגרר במזרח התיכון. ישראל, שחיסלה את הנהגת איראן, חיזבאללה וחמאס, לא מצליחה להכתיב שום תוצאה סופית באף אחת מהגזרות הפתוחות.
בצה"ל מבינים שנתניהו לא מעוניין בסגירת אף אחת מגזרות הלחימה וזומם להדליק אחת מהן, כנראה עזה, כדי לשבש או כדי לדחות את מועד הבחירות. בכירים בצבא אומרים לי כי לא ייתנו יד לכניסה למלחמה חדשה ומיותרת. לרמטכ"ל אייל זמיר, שעמד כבר במבחנים לא קלים מול ממשלה עוינת, זה יהיה המבחן העליון.
התרעות פיקוד העורף