המדרש מספר על אחד ממעשי הזוועה, נערה אחת הייתה מבריחה בסתר לחם לעני שגווע מרעב. "משפט סדום" אסר על חמלה, הכנסת אורחים או צדקה לעניים. כשהתגלה הדבר - מרחו את גופה בדבש והציגו אותה על החומה, והדבורים עקצו אותה עד מוות. זעקות המעונה היו "הכצעקתה" שנשלחו המלאכים לחקור. וכשמצאו כי הזוועות המתרחשות שם אף גרועות מהסיפור הזה – היה עונשן של סדום ועמורה חורבן מוחלט לנצח.
בסיפור המקראי ברור ההבדל בין טוב לרע. יש שכר ועונש. סדום ועמורה הפכו משל ושנינה בכל התרבויות והדתות שהתחנכו על ברכי התנ"ך. רק בימינו חל בלבול מסוים. ויש המתקשים להבחין בין טוב לרע.
וגם כשכשר מסתמך על "מסורת העם היהודי" - מהמקורות שמהם יונק הקוד האתי שלו - הוא שואב ממנה רק את הערכים האוניברסליים. לא חלילה הלאומיים בנוסח "מחה את זכר עמלק", "לא תחיה כל נשמה" (לגבי הכנענים יושבי הארץ) או "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".
כשר מודיע שלא נצליח לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולא נהיה "חברת מופת", כל עוד לא נפתור בדרכי שלום את "בעיית היחסים עם הפלסטינים שלידינו". זה ייתכן כמובן רק אם נלך "בדרך המוסרית המחייבת שמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם בכל מקום בכל שעה בכל הקשר", ולא חלילה "בדרך האנוכית הדורשת לתת מעמד עליון לקבוצה מסוימת, עדה, עם או דת". הביטוי "מעמד עליון" מהדהד את "האדם העליון" של תורת הגזע הנאצית. ואין אדם מוסרי שירצה לאמץ מעמד כזה.
אבל לא "המעמד העליון" של העם היהודי הוא העומד היום למשפט מוסרי אלא ההעדפה. האם מותר לאדם להעדיף את טובת עצמו, משפחתו, עמו ומדינתו על טובת אויביו? או שמא בעיני האתיקן פרופ' כשר, הללו תמיד שקולים זה כנגד זה ואסור לאדם להחליט שחיי משפחתו וקיבוצו ועמו עדיפים על חיי אויביו, גם "הבלתי מעורבים" שבהם?
בעיניו של כשר, הרס מבנים וגירוש יושביהם בעזה אינו יכול להיעשות "לטובת אזרחים כמוני" וגם "לא נעשה על יסוד החלטה כלשהי של האזרחים". ומכאן ואילך הוא מכנה את מעשי ישראל ב"גדה המערבית" ובעזה מעשי סדום ועמורה. "אנחנו, האזרחים, לא החלטנו להרוס באופן מקיף מבנים רבים מספור של פלסטינים בעמורה (עזה)", הוא כותב.
אינני יודע אם טרח הכותב לשאול את תושבי העוטף שמא לטעמם החרבת ערי המרצחים משרתת את טובתם. דומה שגם התעלם מבסיס הדמוקרטיה הפרלמנטרית, שהרי מעשי ממשלה שנבחרה כדין משקפים "החלטה כלשהי של האזרחים". אנו חיים בדמוקרטיה פרלמנטרית ולא בזו הישירה, האתונאית, ומן הרגע שאזרחי המדינה בחרו את נציגיהם לכנסת - הם מייפים את כוחם להחליט. בכל דבר, ודאי בענייני מלחמה ושלום.
שאלנו כבר אלף פעם ונוסיף עוד אחת: האם שכחו תומכי "הפשרה הטריטוריאלית" או "המדינה הפלסטינית" כי "הארגון לשחרור פלסטין" הוקם ב-1964, ולא אחרי מלחמת ששת הימים? וש"הכיבוש" שהם דורשים לסיים הוא עצם קיומה של מדינת ישראל? האם שכחו את אמנת חמאס? את החינוך שמעניקים שכנינו לילדיהם, שבו ישראל אינה קיימת במפות הלימוד שלהם?
בעולם אוטופי שבו שורר שלום נצחי, תורת המוסר האוניברסלית של כשר אינה מעלה ואינה מורידה. גם אין בה צורך בעולם שאין בו רע ואין מלחמות. במציאות שבה ישראל נלחמת על חייה מול אויבים שאינם מכירים בעצם זכותה להתקיים - גם אסא כשר מכיר בכך כי יציאת ישראל למלחמה אחרי 7 באוקטובר הייתה צודקת. רק מה שעשינו בעזה לאחר מכן אינו "מידתי" לטעמו. ולכן מבחינתו אנחנו אנשי סדום ועמורה.
העולם המציאותי אינו נוהג על פי הנוסחאות המופשטות של האתיקנים והפילוסופים, ומי ששופט מדינות על פי אמות המידה של יחסים בין אדם לחברו, מגיע לעיוותים מוסריים של הרשעת הקורבן, אם תגובתו לטבח לא עונה על הקריטריונים ה"מידתיים" על פי סולם כשר. ומי שהקוד האתי שלו אוניברסלי ולא לאומי, עלול לגלוש במהרה להוקעת ישראל כמדינת סדום ועמורה, תוך עצימת עיניים ממלחמת הקיום שבה היא נתונה.
התרעות פיקוד העורף