במבט ראשון נדמה שזהו תיאור פוליטי. אין מלך, אין שלטון מרכזי, אין מי שינהיג. אבל ככל שמתעמקים בפסוק, מתברר שהוא עוסק במשהו עמוק הרבה יותר. שימו לב למה שלא נאמר בו. לא כתוב: איש הרע בעיניו יעשה. לא כתוב: איש הזדון בעיניו יעשה. אפילו לא כתוב: איש כרצונו יעשה. כתוב: "הישר בעיניו". כלומר, כל אחד היה משוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון.
ואולי כאן מסתתרת הסכנה הגדולה ביותר של כל דמוקרטיה. איננו חוששים מן האזרח המבקש להזיק למדינתו. הוא מיעוט זניח. אנחנו חוששים דווקא מן האזרח המבקש בכל מאודו את טובתה. משום שהוא כמעט לעולם איננו עוצר לשאול שאלה אחת פשוטה: האם מה שטוב בעיניי, טוב גם למדינה? הרי כל אחד מאיתנו מסוגל להסביר במשך שעה מדוע הפתק שבחר הוא הצודק ביותר. אבל כמה מאיתנו שואלים את עצמם שאלה אחרת - מה אם דווקא הבחירה הנכונה עבורי היא הבחירה הלא נכונה עבור המדינה?
לא לי, לכולנו
אנחנו חיים בדור שבו אדם איננו קונה דירה בלי לבדוק את השכנים, איננו בוחר בית ספר בלי להכיר את המורים, ואיננו נכנס לניתוח בלי לקרוא עשרות חוות דעת. רק בהחלטה החשובה ביותר לעתידה של המדינה, אנחנו נוטים לשאול כמעט רק שאלה אחת: מי הכי דומה לי?
ייצוג הוא ערך דמוקרטי. אבל הוא איננו הערך הדמוקרטי היחיד, ועל כן, ייתכן שיש שאלה חשובה ממנה: איזו מדינה תקום מן הפתק שאני מחזיק עכשיו ביד? זו שאלה לגיטימית, אפילו טבעית. אבל האם זו צריכה להיות השאלה היחידה? האם אין אנו מוכרחים ואף חייבים, טרם שאנו מטילים את המעטפה החתומה לתיבת הקלפי, לשאול את עצמנו גם: מה תהיה התוצאה של הבחירה שלי? לא רק עבורי אישית, עבור כולנו.
בתרבות המערבית השְׂבֵעָה, אנחנו רגילים לדבר על זכויות, פחות על אחריות. אלא שאין בנמצא דמוקרטיה חפצת חיים בלי אחריות. אין חופש בלי תוצאה, ואין בחירה שאין לה מחיר.
חז"ל לימדונו ש"כל ישראל ערבים זה בזה". בדרך כלל אנחנו מפרשים את הדברים כחובה מוסרית. אבל אפשר שיש למילים גם משמעות אזרחית. אולי ערבות איננה מסתיימת בסיוע לחלש, אפשר שהיא מתחילה ברגע שבו אנחנו מבינים שהפתק שאנחנו משלשלים לקלפי איננו משפיע רק על חיינו, אלא גם על חייו של מי שהצביע אחרת מאיתנו.
כל ממזר מלך
ערבות איננה רק לדאוג לחלש או לסייע לנזקק. ערבות היא גם ההבנה שההצבעה שלי איננה מעצבת רק את זהותה של הכנסת, היא גם מעצבת את יכולתה של המדינה להתנהל, להחליט, להגן על עצמה ולהבטיח עתיד לילדינו. זהו רגע שבו האחריות הפרטית הופכת לאחריות לאומית. כאן בדיוק מסתתר ההבדל בין חברה לבין אוסף של יחידים. יחיד שואל: מה נכון לי? חברה שואלת: מה יאפשר לכולנו להמשיך לחיות יחד?
הדמוקרטיה איננה נבחנת רק ביום הבחירות, היא נבחנת גם ובעיקר ביום שאחריהן. דמוקרטיה לא נועדה רק לשקף את רצונותינו. היא נועדה גם לאפשר למדינה להתקיים, למשול ולקבל החלטות. אם היא יודעת רק לשקף - אך איננה מסוגלת לפעול - היא נשארת נאמנה לעיקרון אחד, אך נכשלת במבחן התוצאה.
יש מי שסבורים שפשרה היא חולשה, אחרים רואים בה בגידה. אבל המסורת היהודית לימדה אותנו פעם אחר פעם, שלא כל ויתור הוא הפסד. לעיתים הוא תנאי לקיומו של הכלל. מדינה איננה מתפרקת כשאין הסכמה. היא מתפרקת כשכל אחד בטוח שרק הוא צודק. הסכנה לדמוקרטיה איננה רק מי שמצביע אחרת ממני, הסכנה היא כשאני מפסיק לשאול מה הבחירה שלי עושה לדמוקרטיה עצמה.
אולי דווקא משום כך לא הסתפקו חז"ל באמירה שכל אדם נברא בצלם אלוהים, הם הוסיפו ולימדו שהעולם כולו עומד על אחריות הדדית. זוהי, בדיוק חד, ההבנה שאיש מאיתנו איננו חי לבדו, גם כשהוא עומד לבדו מאחורי הפרגוד. הדמוקרטיה איננה נכשלת כאשר אנשים מצביעים נגד המדינה. היא נכשלת כאשר כל אחד מצביע רק בעד עצמו. ואולי זהו פירושו העמוק של הפסוק: לא רק שאין מלך בישראל, אלא שכל אחד הפך למלך של עצמו. וכאשר כל אדם הוא מלך של עצמו, אין עוד ממלכה, אלא אוסף של כתרים.
ספר שופטים איננו מספר מה קרה כאשר היו אנשים רעים. הוא מספר מה קרה כאשר היו יותר מדי אנשים טובים, שכל אחד מהם עשה את הישר בעיניו. אולי משום כך הפסוק הזה שרד אלפי שנים. לא כדי שנשפוט את דור השופטים, אלא כדי שנשפוט את עצמנו. כדי שנשאל אם גם אנחנו, בשם הצדק הפרטי שלנו, עלולים לאבד את הטוב המשותף.
בעוד שבועות אחדים ניכנס כולנו אל מאחורי אותו פרגוד. כל אחד מאיתנו יהיה בטוח שהוא עושה את הישר בעיניו. אינני מבקש מאיש לוותר על מצפונו. אני רק מציע להוסיף למצפון עוד שאלה אחת: האם הפתק שאני עומד להטיל לקלפי איננו רק ביטוי למה שאני מאמין בו, אלא גם אחריות למדינה שבה אני מבקש לחיות?
כי ספר שופטים איננו אזהרה מפני אנשים רעים, הוא אזהרה מפני חברה שבה כל האנשים הטובים חדלו לחשוב על הטוב המשותף.
התרעות פיקוד העורף