בים החדשות הביטחוניות והפוליטיות, במה שאמורה להיות עונת מלפפונים משמימה, מסתתר לו סיפור קטן על מה שקורה כשאדישות, נהלים וערלות לב נפגשים.
כלומר, ברשות מאמינים שאם בנה הפעוט יישאר בפיליפינים ומעל משפחת קיפניס ירחף איום כספי גבוה, ג'ובל תחזור לארצה. אבל אם תגיע עם בנה, היא עוד חלילה עלולה לבנות פה את חייה. אז אם כל כך בוער לה להשתתף בחתונה, שתגיע. רק בלעדי הילד שלה, לשבועיים.
מילים של שבת
אני מתקשה לדמיין את מי שניסח את ההחלטה הזו משאיר בעצמו, מרצונו, בארץ זרה לשבועיים, פעוט בן פחות מ־3 בזמן שהוא נוסע למדינה אחרת כדי להשתתף בחתונה. עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שהילד הזה הוא בנו של מי שנרצח ב־7 באוקטובר לצד הוריו של החתן.
ההסבר הרשמי מנוסח בנימוס מקפיא: "מבדיקת המקרה עולה כי מר קסטאלבי המנוח נאמן למדינת מוצאם של בני הזוג בפיליפינים וכי המוזמנת בחרה לעזוב לאחר מכן את ישראל ביחד עם בנה חזרה לארץ מוצאה, שם מתגוררים בני משפחתה. כיום, מבקשת המוזמנת להגיע לישראל ביחד עם בנה למטרת השתקעות בישראל מכוח הנוהל. הנוהל נועד לאפשר לנתינים זרים השוהים בישראל, להגיש בקשה לקבלת רישיון ישיבה זמני לתקופה קצרה וקצובה, במטרה לממש את זכויותיהם אל מול המוסד לביטוח לאומי. בקשת המבקשת להגיע כיום בחלוף שנתיים לישראל ביחד עם בנה על מנת להשתקע בה, אינה עומדת בדרישות הנוהל. כל זאת נמסר לעורכת דינה בפירוט מלא. עם זאת, הוגש ערר אשר נבחן בכובד ראש בימים אלה".
כן, המון מילים של שבת. אבל "הנוהל" הוא לא הסיפור. הסיפור הוא משפחה ישראלית שאיבדה את היקרים לה, ומבקשת עכשיו שהאלמנה של האיש שטיפל באב המשפחה במסירות אין קץ, שסעד אותו ושנרצח לצידו ולצד אם המשפחה – תהיה איתם ביום שמחתם. באמת יושבים אנשים ברשות האוכלוסין ונצמדים כאן ל"נוהל"?
ונניח, רק נניח, שג'ובל "הערמומית והנכלולית" מבקשת להשתקע עם בנה בישראל ולהפוך את המדינה לביתה לתמיד. מה הסיכוי שמדובר בכוונות זדון, כוונות פליליות או לאומניות? מה היא תעשה? תפשוט על יישובי העוטף? מה הסיכוי שזה לא נובע מהרצון לחיים טובים יותר, במקום שבו נקשרו חייה לעד? במקום שבו חיה ואיבדה את בעלה, ובקרבת המשפחה הישראלית שאימצה אותה ואת בנה.
מה כל כך נורא בזה? ובכל מקרה, תבחנו את בקשתה אחרי החתונה. למה לא לאפשר לה להגיע לביקור, להיות עם המשפחה שאימצה אותה, ואז לברר את שאלת המעמד? איפה שיקול הדעת? פול לא הפעיל ב־7 באוקטובר את שיקול הדעת שהיה יכול אולי להציל אותו. הוא לא אמר: זה המטופל שלי, אבל עכשיו ברגעי התופת, כל אחד לעצמו. הוא נשאר.
כעת מבקשת משפחת קיפניס מהמדינה דבר קטן. שהאלמנה של פול תוכל להשתתף בחתונה. לא בקשת אזרחות, לא פריבילגיה מטורפת, לא זכויות יתר ועקיפת החוק. רק קצת אנושיות ורצון לשמוח אחרי שלוש שנים. מועד החתונה מתקרב, אבל בתגובה העדכנית של רשות האוכלוסין וההגירה נאמר כי "אין כל התפתחות חדשה בעניין. טרם קיים עדכון". ככה, ביבשושיות.
מאז היום הנורא ההוא אנחנו מדברים בלי סוף על ערבות הדדית. על מי שנשאר, על מי שלא הפקיר. פול נשאר עם אביתר ולילך ז"ל - ועכשיו הגיע הזמן שהמדינה תישאר עם אלמנתו ובנו שאותו לא זכה להכיר.
התרעות פיקוד העורף