חבר טוב שלי תמיד מסכם שהניסיונות שלנו לשכנע אנשים בסביבתנו, באמצעות נימוקים רציונליים או עובדות, לקבל דעה אחרת משלהם - הם מלאכה לבטלה. לדבריו, דעותיהם הפוליטיות של הישראלים, וודאי הצבעתם בקלפי, נקבעות על פי המחנה החברתי שאליו הם משתייכים או מבקשים להשתייך. נאמנות כזו, התלויה בהשתייכות החברתית, גורמת מן הסתם לכך שעמדות בנושאים הנוגעים לכלל הציבור יתמקדו בטובתו של המחנה ובקידום האינטרסים שלו.
עצם המחשבה שטובתו של "מחנה" כלשהו, כשהדברים אמורים בעמדות פוליטיות ומדיניות, חשובה יותר מטובת העם בישראל והעם היהודי בכלל, כל כך זרה לראיית עולמי, עד שהשכיחה ממני את העובדה שהשאלה מה קודם למה - טובת המחנה או טובת העם - מהדהדת מחלוקת בת למעלה ממאה שנה.
הכוונה היא למחלוקת בין הציונות, שהיעד שלה היה אז הקמת מדינה יהודית ריבונית וקיבוץ העם היהודי בה, ובין המחנה שהיה פעם סוציאליסטי, ושהגביל כמעט את כל עניינו ומאמציו רק למען מה שכינה "ארץ ישראל העובדת", ושהיום בניו ונכדיו משוכנעים שהם הכלכלה והם הביטחון, ואנחנו חייבים להם הכל.
זהו המחנה שדגל בעלייה סלקטיבית של יהודים לארץ ישראל וביקש להעלות לארץ רק צעירים שהוא הכשיר, מעשית ובעיקר רעיונית, שדגל בכלכלה המבוססת בעיקרה על חקלאות, שמטבעה יכולה לתת תעסוקה למעטים בלבד, וראה כקפיטליסטים ובורגניים מתועבים מיזמים כלכליים כמו מפעלי תעשייה, שיכלו לפרנס המוני עולים. על יחסו השלילי של המחנה להקמת צבא יהודי ולעושים להקמתו, ועל קוצר ראייתו את הסכנות שארבו למפעל הציוני מצד ערבים מבית ומחוץ, אין צורך להרחיב.
שומרי סף במינוי עצמי
אבל דווקא יש צורך להרחיב בעניין היחס שהיה ועדיין יש למחנה השייכים כלפי מגזרים אחרים שמהם מורכב עמנו. מדובר במחנה שבמקרה הטוב פעל ועדיין פועל בדורסנות ובאלימות - מילולית, משפטית ואחרת - לשמירה על האינטרסים שלו. בעבר הוא עשה זאת בטענה שרק אנשיו הם "יצרניים", ועל כן מגיע להם שעסקניהם ישלטו במרבית המוסדות הלאומיים ובמשאבי התנועה הציונית.
כיום הם עושים זאת בעזרת שיח זכויות לגליסטי כביכול, שכופים עלינו שומרי סף במינוי עצמי צדקני, שבאמצעותו הם עדיין מדירים את כל מי שאינו משתייך למחנה שלהם ממוקדי הכוח, ההשפעה והכסף הציבוריים שבשליטתם. זאת מלבד ניהול מלחמת חרמות ודה-לגיטימציה נגד מגזרים אחרים של העם שאינם "שייכים" - אז באמצעות סזון, הלשנות והסגרה, השמצות ותעמולת שנאה, ואחרי קום המדינה גם במינוי של כמעט רק אנשי שלומם לכל המשרות הבכירות והמשפיעות בכל גוני הקשת של המגזר הציבורי, שיסוי של מערכות המשפט ואכיפת החוק במי שמאיים על כוחם, והשתעשעות ברעיון לזרוק למעלה מחצי מיליון איש מבתיהם ולהחריב את יישוביהם.
זהו המחנה שבעיניו האידיאל הציוני, כלומר תנועת התחייה של העם היהודי בארצו, פשוט אינו טהור דיו. ואם לצטט את ז'בוטינסקי ("הסכנה האחת", "דאר היום", 9.10.30): "כדי לטהר ולשפר אותו, צריך למזוג אותו באיזה אידיאל אחר, למשל - בסוציאליזם או בפציפיזם, או בתורת גנדי, או בתגלית הקוטב הדרומי, או בטיסה מפריז לניו יורק, או במי יודע מה - אבל בדבר מה. בדבר מה שאיננו ציונות. כי הציונות כשהיא לעצמה - יצור חשוד הינה, ולא תעמוד לבדה בפני בית דין של מוסר וצדק". תודו שדברים אלה ישימים לגבי מחנה השייכים במידה רבה מדי גם היום.
והדבר השני - שבמקום לחשוב על עצמם כמקימי חברת מופת, הם עלו כיתה, ועכשיו הם מכתירים את עצמם כ"המחנה הנאור".
התרעות פיקוד העורף