משהו מוזר קרה לפוליטיקה הישראלית: כמעט כולם כביכול "ימניים". פוליטיקאים באופוזיציה מאמצים את התווית הזאת, וכך גם רבים אחרים שחולקים על הליכוד בסוגיות יסוד. יש המכריזים שהחלוקה בין ימין לשמאל כבר אינה רלוונטית, ובכל זאת נדמה שהם מבועתים מהאפשרות שמישהו יחשוב שהם "שמאלנים". אז מה בעצם פירושו של "ימין" בישראל?
ודאי שאין הכוונה לימין כלכלי. אני ביסודי קפיטליסט. אולי אינני מאמין שהשוק יכול לרפא את כל תחלואי החברה, אבל השוק, עם מגבלות ופיקוח, הוא העיקרון הכלכלי הטוב ביותר שיש לנו. לפי ההגדרה הזאת, חלק גדול מן "הימין" בישראל הוא למעשה שמאלני. המגזרים התלויים ביותר בתשלומי העברה מהמדינה תומכים במובהק בימין, והם פועלים במודעוּת מלאה ובהיגיון ציני - כי הם נהנים מההוצאה הציבורית העצומה שמזרימה אליהם ממשלת "הימין".
בסדר. אולי להיות ימני פירושו להיות ציוני. אני, למשל, רואה ביהודים עם לפי כל הגדרה היסטורית סבירה - ולא רק מאמינים בדת מסוימת שהתפזרו בין גלויות שונות. לעמים יש זכות להגדרה עצמית לאומית, ולכן ליהודים הייתה מלוא הזכות להקים מדינת לאום במולדתם ההיסטורית, גם לאחר גלות שנמשכה 2,000 שנה - דבר שאני מודה שהוא חריג.
אני גם סבור שהעיסוק האינסופי בנכבה הוא חסר פרופורציה באופן קיצוני. הקמתה של ישראל הייתה כרוכה בעקירה ובאלימות, שהיו טרגיות עבור יחידים, אבל אמצע המאה ה-20 היה גדוש באימפריות מתמוטטות, בגבולות חדשים ובתנועות אוכלוסייה עצומות. חלוקת הודו עקרה מיליונים רבים של הינדים, מוסלמים וסיקים בניסיון ליצור מדינות קוהרנטיות.
הפיכת העקירה הפלסטינית לאירוע מפלצתי וייחודי המקנה תביעה נצחית נגד עצם קיומה של ישראל היא אבסורדית. חריג בהרבה היה היחס המחפיר לפליטים במדינות שקלטו אותם, אף שאוכלוסייתן כמעט זהה להם מבחינה אתנית. גישה ימנית כמדומני.
באשר לזכויות הלאומיות הפלסטיניות: כיום קיימת בבירור תודעה לאומית, ולעובדה הזאת יש השלכות - אבל הטענות ההיסטוריות שעליהן היא נשענת חלשות בהרבה מכפי שתומכיה מציגים. לפני שהעימות עם הציונות סייע לעצב זהות פלסטינית מובחנת, התושבים הערבים הסונים של הארץ (ובהם מהגרים) היו חלק מן המרחב הערבי הרחב של הלבנט, ובעיקר בעלי זהויות מקומיות ודתיות חזקות. ברמה הלאומית, ההבדלים בין ה"פלסטינים" החדשים האלה לבין הערבים הסונים השכנים בירדן, בסוריה ובלבנון היו, אם בכלל, מזעריים. מזהים ניחוח ימני?
לכן לא היה עם פלסטיני עתיק שצעד לאורך ההיסטוריה לעבר ריבונות מדינית, ואינני רואה בהקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית איזה חוב מקודש שהעולם חייב להם. אני כן חושב שהיא עשויה להציע מוצא מן הסכסוך - אבל הגבולות חייבים להיות בטוחים עבור ישראל, ופלסטין חייבת להיות מפורזת.
אני גם ניצי מאוד בכל הנוגע לטרור. כאשר חיי אדם נתונים בסכנה מיידית, אני תומך במתן מרחב פעולה רחב ביותר לכוחות הביטחון כדי לעצור את האיום. מידת הדאגה שלי לזכויותיהם של טרוריסטים דומה למידת הדאגה שלי לזכויותיהם של עבריינים כבדים מהפשע המאורגן: מינימלית, ונובעת בעיקר מהעיקרון שבחברה מתוקנת אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו.
דה-לגיטימציה של "השמאל"
בשלב הזה כבר הייתי אמור להיות נטוע בבטחה ב"ימין". ובכל זאת, לפי ההגדרות המשונות של הפוליטיקה הישראלית, אני שמאלני. או בלשון מכובסת של המיתוג מחדש - "מרכז".
למה? ובכן, אני רוצה שישראל תישאר מדינה יהודית. יש מיליוני פלסטינים בגדה המערבית ובעזה. ישראל יכולה לספח אותם ולהעניק להם זכויות שוות - ואז לא תהיה מדינה עם רוב יהודי משמעותי; היא יכולה לשלוט בהם בלי להעניק להם זכויות פוליטיות שוות - ואז לא תהיה דמוקרטיה; או שהיא יכולה לנסות לסלק אותם, דבר שיהיה גם בלתי מוסרי וגם טירוף אסטרטגי (כי הבידוד הבינלאומי עלול למוטט את כלכלתה, להרוס בריתות חיוניות ולערער את יכולתה להגן על עצמה).
המרכיב השני ב"שמאלניותי" הוא הרצון שישראל תישאר דמוקרטיה ליברלית. בחירות קובעות מי ישלוט, אבל דמוקרטיה דורשת גם מוסדות המגבילים את השלטון. לאזרחים יש זכויות שאינן נעלמות בעקבות בחירות; מיעוטים זקוקים להגנה מפני הרוב; ומערכת משפט עצמאית היא קריטית במדינה שאין בה חוקה כתובה, בית מחוקקים שני או מנגנונים אחרים שמאזנים את כוחו של השלטון המבצע וימנעו, היפותטית, מ"ממשלה נבחרת" לסגור בצו את "מעריב".
פעם הייתה זו עמדה מכובדת לחלוטין בימין הישראלי. הכבוד שרחש מנחם בגין לעצמאות בתי המשפט היה מרכיב מרכזי בתפיסת עולמו, וגם בנימין נתניהו הגן במשך שנים על עצמאותה ומעמדה של מערכת המשפט. הפיכתה של עצמאות מערכת המשפט לעניין "שמאלני" היא מוזרות של ממש, והיא קשורה ישירות לסיבוכיו הפליליים של נתניהו.
המרכיב השלישי ב"שמאלניות" שלי נוגע לחרדים, וכאן ההיפוך האידיאולוגי כבר מתקרב לאבסורד. אני מאמין שילדים צריכים ללמוד מתמטיקה ואנגלית ולרכוש את הכישורים הנחוצים בכלכלה מודרנית. אני מאמין שמבוגרים כשירים לעבודה צריכים, ככלל, לעבוד ולפרנס את משפחותיהם - ולא להפוך לימוד תורה לעיסוק ברירת המחדל שלהם, תוך קבלת קצבאות במקום תשלום שכר לימוד. אני מאמין שאזרחים צריכים לשאת באופן שוויוני בחובות האזרחות, לרבות שירות צבאי כאשר הוא נדרש.
וראו איזה פלא. הגנה על הסדר שבו קהילה הולכת וגדלה מקבלת תמיכה ציבורית עצומה, בעוד חלקים משמעותיים ממנה לא עובדים ולא משרתים, הפכה לסימן היכר של הימין הישראלי. ההסדר הזה יביא את ישראל לפשיטת רגל, וההשלכות יהיו חמורות הרבה מעבר לרמת החיים. ישראל ענייה יותר תהיה ישראל חלשה ופגיעה יותר. תפילות לא יממנו מיירטי כיפת ברזל, לא יפתחו טכנולוגיה צבאית ולא ייצרו את הכנסות המס הדרושות לקיומו של צבא ברמה של מדינת עולם ראשון.
אז זה המצב: ה"שמאלנות" שלי מורכבת מרצון לשמור על ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי, למנוע ממנה להפוך לתיאוקרטיה ענייה, ולהגן עליה מפני הידרדרות לאוטוקרטיה נבחרת. אני בטוח שרוב הישראלים רוצים את אותם הדברים, ובכל זאת רבים מאותם אנשים מתעקשים שהם "ימין". המבולבלים במיוחד שבהם אף מצביעים לליכוד ולמפלגות אחרות בגוש נתניהו - החותרות תחת כל העקרונות הללו, פחות או יותר כעיקר עיסוקן.
ההסבר לכך טמון בחלקו בכישלון תהליך השלום, האינתיפאדה השנייה וגלי הטרור הפלסטיני שמוטטו את האמונה בהנחות היסוד שלו. 7 באוקטובר העמיק עוד יותר את הספקנות הישראלית ביחס לשלום. אבל עדיין לא הגיוני שעל הישראלים לרצות להישאר קשורים לנצח לפלסטינים בגלל ההתנחלויות שהימין בנה בחוסר תבונתו.
קרה גם דבר נוסף. נתניהו ניהל במשך עשרות שנים מסע דה-לגיטימציה מוצלח להפליא נגד "השמאל". את זה מסמל הרגע ב-1997 כאשר נתפס במצלמה אומר לרב יצחק כדורי כי "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". המסר, שחזר שוב ושוב בצורות שונות במשך עשרות שנים, היה מבריק מבחינה פוליטית - והוא היה גם טרגדיה. הבלבול סביב התוויות יוצר בלבול ביחס למציאות - במדינה במצב מורכב הזקוקה נואשות לחשיבה צלולה.
אני שמח להגדיר את עצמי כציוני, נץ ביטחוני, דמוקרט ליברלי ותומך בחלוקה טריטוריאלית. המילים האלה מעבירות מידע ממשי. כשמישהו מכריז שהוא ימני, אין לי מושג למה הכוונה. הייתי רוצה לשמוע משהו מועיל יותר: מה עמדתו בנוגע למדינה בעלת רוב יהודי, מי יעבוד וישלם כדי לקיים אותה, מי יגן עליה ואילו מגבלות יוטלו על ממשלתה.
ואז נוכל להחליט מי שמרן ומי רדיקלי. נוכל להבין מי רוצה בטובתה של ישראל. נוכל לקלוט מי חושב בהיגיון. המונחים הישנים אכן מתו, אבל המחלוקות נשארו. לא רק נשארו - מגיעה נקודת הרתיחה, ממש מעבר לפינה. כדי לפתור אותן יש לשים קץ לבלבול.
התרעות פיקוד העורף