הסיפור מתרחש בעקבות מלחמת טרויה. האכזריות שהוא מציג מזכירה תקופות רבות שבאו לאחר מכן, ובהן התקופה הרומית - שבה מלחמה, עבדות, הוצאות להורג ומשחקי גלדיאטורים היו לעיתים חלק מקובל מן המציאות. הסרט, במובן הזה, אינו רק מסע אל העולם העתיק. הוא מחזיק מראה מול החברה האנושית גם בשנת 2026.
כמעט 3,000 שנה חלפו, הטכנולוגיה השתנתה ללא הכר, אך האדם השתנה הרבה פחות. הציוויליזציה הרומית הורישה לעולם משפט, הנדסה, דרכים ומוסדות שלטון, אך אותה ציוויליזציה מפוארת ידעה גם להפוך אכזריות למחזה. בני אדם נלחמו עד מוות בזירות לקול תשואות ההמון; אויבים הוצאו להורג בפומבי; עמים מורדים נענשו באכזריות. כאשר האלימות מקבלת לגיטימציה של שלטון, דת או אידיאולוגיה, הגבול בין אדם לחיה נעשה דק להחריד.
גם ישראל גילתה זאת בבוקר 7 באוקטובר 2023. מחבלי חמאס וארגוני טרור נוספים חדרו ליישובים ולמתחם מסיבת הנובה, רצחו אזרחים, חטפו ילדים, נשים, גברים, זקנים וצעירים, וביצעו מעשי זוועה. אי אפשר להבין את האירוע רק במונחים של "סכסוך". ברגע שבו אדם מסוגל להתעלל באזרח חסר הגנה משום שהוא שייך לעם אחר, הדת או הלאום אינם עוד הסבר, הם הופכים לתירוץ להשעיית המוסר.
המסע לא תם
התופעה המדאיגה לא נעצרה במזרח התיכון. באירופה חוזרת האנטישמיות לרחובות. בספרד דוּוח לאחרונה על עלייה חדה במספר האירועים האנטישמיים, כשבברצלונה דווח ביולי על תיירים יהודים מצרפת שנרדפו בידי המון שקרא לעברם "רוצחי תינוקות". במקרה אחר שתי נשים יהודיות ענדו מגן דוד וסולקו מבית עסק. אסור כמובן להכתים מדינה או עם שלם בגלל מעשי קיצונים, אבל אסור גם להתעלם מן הנורה האדומה. כאשר יהודי באירופה צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא עונד מגן דוד, ההיסטוריה לוחשת לנו אזהרה מוכרת.
גם בארה"ב השפה הפוליטית נעשית מסוכנת ואלימה יותר. זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו יורק, נבחר לכהונתו גם בקולותיהם של יהודים - אך התבטאויותיו ועמדותיו החריפות כלפי ישראל, הגובלות באנטישמיות, מעוררות ביקורת וחשש בקרב גורמים בקהילה היהודית. מנהיג ציבור חייב להבין כי בתקופה של עלייה באנטישמיות, למילים יש משקל ולעיתים גם מחיר.
באיראן התמונה קשה אף יותר. אנשי משטר המציגים עצמם כמגיני הדת מפעילים מנגנוני דיכוי נגד בני עמם. ארגוני זכויות אדם דיווחו השנה על אלפי מעצרים שרירותיים, על משפטים בלתי הוגנים ועל הוצאות להורג של אנשים שהואשמו בעבירות פוליטיות וביטחוניות, ובהם מי שנקשרו למחאות נגד המשטר. כאשר "כוהני דת" משתמשים באמונה כדי להצדיק פחד, תלייה ודיכוי, אין זו קדושה - אלא חילול של עצם הרעיון הדתי.
וזו בדיוק הסיבה לכך ש"האודיסאה" רלוונטית כל כך. המסע האמיתי בסיפור אינו רק הדרך מטרויה לאיתקה. אפשר לקרוא אותו גם כמסעו של האדם בחזרה אל ביתו ואל אנושיותו לאחר שנים שבהן המלחמה לימדה אותו להרוג. השאלה הגדולה אינה אם נצליח לנצח את האויב, אלא איזה אדם יישאר בתוכנו לאחר הניצחון.
ההיסטוריה מוכיחה שהציוויליזציה היא שכבה דקה ושבירה הרבה יותר מכפי שאנו אוהבים לחשוב. מתחת לחליפות, לפרלמנטים, לאוניברסיטאות ולמסכי הטלפון, מסתתרים אותם פחדים, אותה שנאה ואותו יצר שבטי שליוו את האדם לפני אלפי שנים.
המסע החשוב ביותר של האנושות עדיין לא תם. זה המסע מן הברבריות אל המוסר, הצדק והאנושיות. אם לא נלמד את הלקח, נגלה שוב שהמרחק בין טרויה, אושוויץ, 7 באוקטובר ורחובות אירופה של ימינו - קצר הרבה יותר מכפי שנדמה לנו.
התרעות פיקוד העורף