1. עידן הקרח
הריסוק המתמשך והנחוש של השירות הציבורי - שדירת הניהול, משרתי הציבור, שומרי הסף וכל אנשי המפתח שתפקידם לגרום למדינה לתפקד, להיות יעילה ולספק את השירותים החיוניים לאזרחיה - כולו פרי ידיו של נתניהו. התקפת האמוק הבריונית של מופרעי הליכוד על כל אלה נעשית בהנחייתו של נתניהו. הוא, ולא אחר.
אפשר למלא את הטור הזה בדוגמאות לריקבון המתקדם שמתפשט בימים אלה ממש בין איבריה של המדינה. עוד מעט יצטרכו להתחיל לכרות איברים. נמל התעופה בן־גוריון כרת את עצמו אתמול בצהריים, ביום הכי עמוס בשנה.
שאלות לשרת התחבורה: למה לא הצגת בפני ראש הממשלה את המכתב של יו"ר ועד העובדים שקיבלת לפני שבועות ספורים? הרי כתוב בו הכול. יש בו את ההתרעה הממוקדת והמפורשת, כולל העובדה שבשיא העונה רשות שדות התעופה פיטרה 250 עובדים ארעיים בלי לדאוג למחליפים. למה לא משכת בדש מעילו, מירי? למה לא הערת אותו בזמן?
והנה מה ששני חדלי האישים האלה, רגב ונתניהו, מברברים בסרטון שהופץ בפוסט הרברבני שהעלתה רגב רק שלשום, יום אחד לפני הקריסה: "מגיע לעובדים האלה את כל ההערכה, הם עובדים כאן 24/7, מאפשרים פה טיסות של 100 אלף נוסעים ביום, במציאות מורכבת של מתדלקים בנתב"ג. כל הכבוד לכם על העבודה שלכם, באנו לפה לפרגן לכם", מלרלרת רגב בעוד נתניהו מחרה־מחזיק אחריה: "אתם עושים עבודת קודש, מלאכת קודש". ורגב מסכמת: "אלמלא רה"מ, שנתן לי כאן את הגיבוי המלא מול משרד הביטחון, היינו צריכים היום לבטל טיסות בקיץ!"
למחרת, לא בוטלו סתם טיסות בקיץ. בוטל נמל התעופה כולו בקיץ. במשך שעות יקרות הנמל שבת, מה שיצר פקק שהביא קריסה רבתי. האירוע שיבש את טיסותיהם של עשרות אלפי ישראלים, כאלה שלא המריאו וכאלה שלא נחתו. חברות תעופה זרות, שכבר החליטו לחזור לטוס לישראל, החזירו מטוסים שכבר היו באוויר בדרכם לתל אביב. אבל העיקר, כמו שאומרת רגב, ש"ראש הממשלה נתן לי גיבוי מלא".
אתמול ניהלה רגב את המשבר בסדרת ציוצים מביכה במיוחד ממקום גלותה במרקש. שתיקתו של נתניהו רעמה. אני מניח שלא העירו אותו. כשהתעורר, כעבור שעתיים, שיגר ציוץ מאיים כלשהו לחלל הרשת. בלי לדעת, אני מהמר שבשיחות סגורות הוא כבר סימן את מי שצריך לסמן כאחראי לפיאסקו. מי? בואו נתמקד מי לא. הוא. לא הוא.
אבל הוא האחראי היחיד. לא פנחס עידן, אפילו לא מירי רגב. מי שעומד בראש המערכת ויודע שהיא מתפרקת ונרקבת - הוא האחראי. הוא יודע שלמירי רגב יש כישורי ניהול, במקרה הטוב, שיאפשרו לה להיות אחראית משמרת בסניף הכי נידח של מקדונלד'ס (אל דאגה, היא לא שומרת כשרות באמת). הוא יודע שהמנכ"ל שלה צבר את ניסיון הניהול שלו בליכודיאדה. הוא יודע איך הדברים מתנהלים. הרי הוא זה ששותל כבר שנים ארוכות שורה אינסופית של אומרי ואומרות הן, נטולי כישורים כלשהם, בעמדות מפתח. התכונה הנדרשת היחידה, חוץ מדופק סדיר ויכולת דיבור אלמנטרית, היא נאמנות. וככה בדיוק זה נראה.
2. וקנין ושמחי עושים בית ספר
הוא הקים בית ספר לכבאות, ברא כוח אדם איכותי שנבנה על כישורים ויכולת, ולא על קרבה לצלחת. הוא בנה תורת הכשרה והצטיידות, למד שירותי כיבוי בעולם - והצליח. שני המוסדות, הדואר ונציבות כיבוי והצלה, הפסיקו להיות מרבצי ג'ובים של הליכוד ומפלגות נוספות והחלו לעסוק במה שהם אמורים לעסוק מלכתחילה: כיבוי והצלה, ושירותי דואר.
למרבה הצער, אלה שני מקרים בודדים בתוך אוקיינוס גועש של עליבות, רדידות, מינוי מקורבים, נפוטיזם, עזובה מקצועית ושחיתות ממארת שהם מנת חלקו של שירות המדינה תחת הממשלה הזו. משרד התחבורה הוא רק דוגמה אחת.
כשאתם שואלים את עצמכם למה יש פקקי ענק גם בחודש אוגוסט, למה אין תחבורה ציבורית ראויה לשמה, למה אין מיחזור מתקדם כמו במדינות העולם המערבי, למה זיהום האוויר מחמיר במקום להשתפר, למה הכול כל כך יקר, למה אי אפשר לקנות כאן דירה, למה מחכים לתור ל־MRI שלושה חודשים ולרופא מומחה ארבעה, ועוד עשרות רבות של שאלות הקשורות לכל תחומי החיים, התשובה פשוטה: הדג מסריח מהראש. כשהתנאי הנדרש היחיד בדרך לתפקיד ניהולי משמעותי הוא נאמנות למשפחת המלוכה ולמפלגה מסוימת - הכול נרקב. את שם המפלגה היה צריך להחליף כבר מזמן. לא רק להוציא את המושג "ליברלית", אלא להחליף. לא ליכוד. ליקוק.
קחו, למשל, את תאונות הדרכים. תחת אותה מירי רגב, מספרי התאונות וההרוגים שוברים את כל השיאים. זאת, אף שהתשתיות משתפרות ומכוניות הרבה יותר בטיחותיות. למה? כי גם המלחמה בתאונות דרכים עברה רידוד והגחכה והופקרה לחסדי העסקנים. מלחמה בתאונות דרכים היא מדע. אם אתה מתקצב את זה בצורה מסודרת וקבועה, אם אתה מגבש תוכנית מקצועית, מספר ההרוגים והתאונות יורד ירידה חדה.
הרסו, קעקעו, פירקו והחריבו את מערכת המשפט כולה, אף שהוזהרו: אין לנו מערכת חלופית. אין מדינה בלי שופטים. אין מדינה בלי תובעים ובלי פרקליטים ובלי מסגרת ששומרת על החוק ואכיפתו. הם התעלמו. עכשיו הם עותרים לבית המשפט. אחרי שחגגו את אי־הציות לבג"ץ ברוב עם. כי רק דבר אחד לא חסר להם: חוצפה.
3. המגדלור הקטארי
אז איך המדינה עדיין קיימת, אתם שואלים? בזכותכם. בזכותנו. בזכות המוני ישראלים טובים שחשו בבוקר 7 באוקטובר להציל את המצב. אחים לנשק ועוד ארגונים רבים, רובם ארגוני מחאה, שמילאו את מקומה של המדינה שהתפרקה. ובזכות איים של מצוינות שעדיין קיימים, עדיין מתפקדים, למרות מאמציה של המדינה לכרסם גם בהם: צה"ל, חיל האוויר, השב"כ, המוסד, התעשיות הביטחוניות בדגש על רפאל והתעשייה האווירית, מכון ויצמן, הטכניון, האקדמיה כולה, ומעל הכול - הישראלים. בסדיר, במילואים, באזרחות, בכל מקום.
4. 18 יום, לא כולל שבתות
מה שמדהים בפריימריז היא העובדה שנתניהו הבין סוף־סוף שגידל מפלצת. אחרי 7 באוקטובר הוא החליט שצריך להטריף את הבייס כדי לשרוד בשלטון. לפמפם תיאוריות קונספירציה, לפמפם תיאוריות בגידה, להתנפל על הצבא, לנפח את ה"דיפ סטייט", לשחוט את כל הפרות הקדושות, להכריז שאין קווים אדומים, אין איזונים ואין בלמים. בקיצור, כאוס. נתניהו ידע שרק בחסות כאוס הוא יוכל להישאר בתפקיד, שבו אף ראש ממשלה באף מדינה בעולם לא יכול היה להישאר יותר משבועיים אחרי הטבח.
אני מחבב את עופר וינטר, אם כי הפער בין תדמיתו והצהרותיו הלוחמניות לבין המציאות גדול למדי. וינטר הוא אחד משני הגורמים שהפחידו את נתניהו והזהירו אותו לא לצאת לתמרון יבשתי בעזה אחרי 7 באוקטובר. הוא גם מגיע למערכת הפוליטית בזחיחות, שלא לומר שחצנות: להכריז על מפלגה חדשה ב־25 באוגוסט, ימים ספורים לפני הדד־ליין, זה ניתוק מוחלט מהמציאות או יהירות מופלגת - אלא אם מסתתר כאן נעלם שאנחנו לא מכירים. כמו חבירה של וינטר ברגע האחרון לאחד השחקנים האחרים בשטח. לא, לאו דווקא נתניהו, אף שהוא שייך לדעתי לגוש נתניהו. אבל אצלו, הכול אפשרי. הוא שחקן לא צפוי ואין דבר שנתניהו מתעב יותר משחקנים לא צפויים, שמשחקים במחצית המגרש שלו.
התרעות פיקוד העורף