טורקיה-ישראל: המלחמה הקרה מתחממת בצפון | ד"ר איתן לסרי

התקיפה הישראלית החריגה בעומק סוריה, נגד בסיס חיל האוויר אבו א-דוהור, מסמנת עליית מדרגה משמעותית ביחסי ישראל-טורקיה. אין מדובר עוד רק בעימות רטורי או במאבק עקיף על השפעה אזורית, אלא באיתות ברור כי "המלחמה הקרה" בין ירושלים לאנקרה עלולה לעבור בהדרגה לפסים צבאיים. העובדה שישראל קיבלה אחריות על הפעולה והציגה אותה כמסר ישיר נגד ההתבססות הטורקית בסוריה, הופכת את האירוע לנקודת מפנה. במקביל, החרפת ההתבטאויות של הדרג המדיני בישראל ושל הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ממחישה כי מרחב התמרון בין הצדדים הולך ומצטמצם. החשש האמריקני מעימות בין שתי מדינות בעלות חשיבות אסטרטגית במזרח התיכון ובמסגרת נאט"ו הופך מוחשי יותר.

ההקשר האסטרטגי: הציר הסוני של ארדואן מבקש להחליף את הציר השיעי

ארדואן שואף לבסס את טורקיה כמעצמה אזורית מובילה וכמוקד כוח בעולם המוסלמי. היחלשותו של הציר השיעי בהובלת איראן יצרה, מבחינתו, ואקום אסטרטגי שאנקרה מבקשת למלא באמצעות בניית ציר סוני רחב. הציר המתפתח בין טורקיה, פקיסטן וערב הסעודית, לצד המאמצים להרחיב את מעגל השותפות למדינות נוספות כמו מצרים וקטאר, משקף את שאיפת אנקרה לשלב כוח צבאי, כלכלי ופוליטי. סוריה היא מרכיב מרכזי באסטרטגיה זו: מדינה חלשה ומפוצלת, שבה טורקיה יכולה לבסס נוכחות צבאית והשפעה ארוכת טווח. מבחינת ישראל, מדובר בהתפתחות אסטרטגית חדשה: במקום התבססות איראנית בלבד בצפון, עלול להיווצר מוקד כוח טורקי משמעותי בסוריה.

התקיפה ב"אבו א-דוהור": שרטוט חוקי המשחק מחדש

בסיס אבו א-דוהור, המצוי כ־70 ק"מ מהגבול הטורקי, הוא בעל חשיבות אסטרטגית בשל מיקומו בצומת שבין חלב, אידליב וחמה. לפי התפיסה שהוצגה בחומר המקור, החשש הישראלי היה מהקמת תשתית צבאית טורקית הכוללת מכ"מים, מערכות הגנה אווירית וכטב"מים, שתיצור בפועל "מטרייה אווירית" טורקית בצפון סוריה. מבחינת ישראל, תרחיש כזה עלול לפגוע בחופש הפעולה האווירי שלה ולשנות את מאזן הכוחות בצפון. לכן התקיפה נתפסה לא רק כאירוע נקודתי אלא כהצהרה אסטרטגית: ישראל לא תאפשר יצירת תשתית צבאית שתאיים על חופש הפעולה שלה באזור. קבלת האחריות הפומבית על הפעולה חיזקה את המסר והפכה אותו לאזהרה ישירה לאנקרה.

העימות הצבאי לווה בהחרפה משמעותית בזירה המדינית. המסרים שהעבירו ראש נתניהו ושר הביטחון כ"ץ לארדואן שיקפו שינוי בטון הישראלי: פחות עמימות, יותר הרתעה ישירה.  מנגד, אנקרה הגיבה בגינוי חריף, דחתה את הטענות בדבר נוכחות טורקית בבסיס בזמן התקיפה והאשימה את ישראל ב"תוקפנות". הסכנה היא שהרטוריקה עלולה להפוך למנגנון שמחייב את שני הצדדים להסלים כדי לשמר את אמינותם. כאשר הצהרות פומביות הופכות לחלק מהמאבק על ההרתעה, קטן מרחב הפשרה וגדל הסיכון לטעות בחישוב.

ההשלכות: זעזוע במו"מ וחיכוך ימי מסוכן

האירוע יוצר שלושה מוקדי סיכון מרכזיים. ראשית, סוריה. ישראל מבקשת למנוע מדמשק להפוך את שטחה לבסיס להתבססות צבאית טורקית או איראנית. מכאן שהמשא ומתן עם המשטר הסורי החדש מקבל ממד ביטחוני רחב יותר. שנית , המזרח הים־תיכוני. הגברת הפעילות הימית הטורקית מעלה את הסיכון לחיכוך בין כלי שיט ולתקריות סביב המים הכלכליים ואסדות הגז. שלישית , הזירה האמריקנית. וושינגטון ניצבת בפני דילמה מורכבת: מצד אחד מחויבות לישראל, ומצד שני הרצון למנוע עימות בין שתי שותפות אסטרטגיות של ארצות הברית. לכן מנגנון תיאום ומניעת חיכוך בין ישראל, טורקיה וסוריה הופך לאינטרס אמריקני ראשון במעלה.

נדרשת היערכות בשלושה מישורים: היערכות צבאית ומודיעינית: מעקב הדוק אחר ההתבססות הטורקית בסוריה, חיזוק ההרתעה הרב־זירתית והיערכות לתרחישים שבהם אנקרה תפעיל לחץ על ישראל באמצעות זירות נוספות - עזה, לבנון או גורמים הקשורים לאיראן. ביצור הבריתות האסטרטגיות: העמקת שיתוף הפעולה עם יוון וקפריסין בתחומי הביטחון, המודיעין והאנרגיה, לצד חיזוק התיאום עם ארצות הברית. במקביל יש לתמוך בהקמת מנגנון Deconfliction שימנע מתקריות מקומיות להפוך לעימות כולל. מהלכים מדיניים ודיפלומטיים: חשיפת הפעילות הטורקית בזירה הבינלאומית, גיוס שותפות מערביות להפעלת מנופי לחץ על אנקרה, ובמקביל שמירה על ערוצי הידברות שיאפשרו למנוע הידרדרות.  האתגר הישראלי אינו רק כיצד להגיב לטורקיה, אלא כיצד למנוע מצב שבו מאזן הכוחות החדש בצפון סוריה יוצר מציאות בלתי הפיכה.

המסר המרכזי לירושלים צריך להיות ברור: המלחמה הקרה בין ישראל לטורקיה כבר אינה "קרה" כפי שהייתה. היא מתחממת בהדרגה, והסיכון האמיתי אינו בהכרח החלטה מודעת של אחד הצדדים לצאת למלחמה - אלא הידרדרות הנובעת מתקרית, טעות בזיהוי או הערכת חסר של כוונות היריב. לכן, לצד נחישות והרתעה, ישראל זקוקה גם לשליטה בהסלמה, לתיאום עם וושינגטון ולבניית מנגנוני מניעת חיכוך. שילוב בין כוח, מודיעין ודיפלומטיה הוא הדרך לשמר את העליונות האסטרטגית של ישראל- מבלי להיגרר למלחמה שאיש אינו מעוניין בה.