כפי שהדיפ סטייט הישראלי לא רואה ממטר בכל ניסיון להחזיר את הכוח שהוא גזל חזרה אל העם - בסבירות, בוועדה לבחירת שופטים, במח"ש ובמוקדי כוח נוספים - כך הוא לא רואה ממטר גם בכל הנוגע לשליטה על התודעה. שימו לב לרצף המדהים של הפסיקות בתחום התקשורת.
עכשיו מבקשים מבג"ץ לפתור את השיתוק באמצעות הארכת כהונתו של יוכפז. אז הנה, שוב בית המשפט עשוי להפוך מתקלה במנגנון המינויים למקור סמכות להארכת כהונה שלא בדרך הרגילה, כדי לאפשר ליוכפז לשדר שידורים מוטים באופן מובהק לשמאל בתקופת בחירות.
כך התאפשר לשבעת החברים שנותרו להמשיך לפעול, אף שסעיף 21 לחוק קובע שמספר חברי המועצה לא יפחת משני שלישים. התוצאה המעשית הייתה שהמועצה היוצאת יכולה לדון בעסקת ערוץ 13. כן, כי כשצריך להציל מוקד כוח תקשורתי המזוהה עם המחנה הנכון, גם החשבון הופך גמיש.
ישנם כמה "רקדני מה יפית" בימין שכבר אומרים: מצוין, אז שהשרים יעשו את שיעורי הבית ובפעם הבאה יסגרו את התחנה כמו שצריך. אותם רקדנים עדיין לא הבינו ש"ההליך הוא המהות החדש". הדרישות הפרוצדורליות שמופעלות כלפי הממשלה הנוכחית אינן מופעלות תמיד באותה חומרה כלפי ממשלות אחרות. זוכרים, למשל, את מינוי הרמטכ"ל הרצי הלוי בידי ממשלת מעבר שבועות לפני הבחירות?
אבל החלק המדהים באמת בפסק הדין הוא הסתירה הפנימית. מצד אחד כתב השופט יחיאל כשר שסגירת תחנת שידור מטעמי שמירה על "ממלכתיות הגוף המשדר וניתוקו מהזירה הפוליטית" היא שיקול ענייני. מצד אחר נקבע שסגירה בגלל חוסר שביעות רצון מן "העמדות הפוליטיות המובעות בשידוריה" היא שיקול זר. סליחה, אבל איך בדיוק מפרידים בין השניים? אם תחנה צבאית מזוהה, בעיני מקבלי ההחלטות, באופן חד-צדדי עם מחנה פוליטי אחד, אז מדוע הטענה הזאת אינה חלק משאלת הממלכתיות?
גם בארצות הברית טראמפ פעל להפסקת המימון הפדרלי לרדיו הציבורי בטענה להטיה פוליטית חדה לשמאל, ואף לשמאל הרדיקלי. המהלך עורר אמנם מאבק משפטי, אבל העיקרון נשאר ברור: אין שום קדושה במימון ציבורי של כלי תקשורת, ובוודאי לא של תחנה צבאית, אם הדרג הנבחר סבור שהיא חדלה למלא את ייעודה.
ואם לשר התקשורת יש אשליות שבג"ץ יאשר את חוק רפורמת השידורים שלו, הוא חי בסרט. היוריסטוקרטים לעולם לא ישחררו מרצונם את כוח השליטה שלהם: לא את הכוח הפורמלי ולא את הכוח התודעתי.
התרעות פיקוד העורף