אך דווקא בשל חשיבותן, המכינות חושפות בעיה מבנית עמוקה: הן מבוקשות הרבה מעבר ליכולת הקליטה שלהן. מדי שנה מסיימים את מערכת החינוך בישראל כ-130 אלף תלמידי י״ב. אם מפחיתים ממספר זה את הבוגרים בחברה הערבית ובחברה החרדית, מדובר בכ-70 אלף צעירים – שמהם רק כ-6,300 מתקבלים מדי שנה למכינות הקדם-צבאיות.
הביקוש למכינות עלה בכ-50% מאז תחילת המלחמה, ואלפי צעירות וצעירים המבקשים לעבור תהליך חינוכי משמעותי אינם זוכים להזדמנות כזו. המכינות נבנו כמודל קטן, אינטימי וסלקטיבי. הן מבקשות ליצור קבוצות מנהיגות ולא מסגרות המוניות. אך כשהן הפכו למוקד משיכה לצעירים, הסלקטיביות נעשתה בעיה שיוצרת אי-שוויון בהנגשת משאבים חינוכיים.
המדינה ניצבת בפני שאלה עקרונית: האם מודל המכינה צריך להישאר פריבילגיה של מעטים, או להפוך למסגרת לאומית רחבה? לכאן נכנסת ההצעה ששבה ועולה במצעיהן של כמה מפלגות: לבטל את כיתה י״ב ולהפוך אותה לשנת הכנה לחיים בוגרים ולשירות צבאי או אזרחי. אם המכינות מצליחות, מדוע לא להפוך את העיקרון שלהן למסגרת ממלכתית לכלל התלמידים?
זהו רעיון שאפתני, אך הוא עשוי למקד את העשייה החינוכית. אם י״ב תיעשה שנת מכינה ממלכתית, המכינות הקיימות אומנם יאבדו את ייחודן, אך כמסגרות יצירתיות ודינמיות הן יוכלו להגדיר מחדש את תפקידן ולהפוך למסלולי המשך ולמסגרות ייעודיות למנהיגות. במקביל, הפיכת מודל המכינה לנחלת הכלל עשויה לפתור את בעיית הסלקטיביות ולאפשר לכל צעיר וצעירה בישראל לעבור תהליך חברתי משמעותי לפני השירות.
הדיון משקף מחלוקות בעניין תפקיד המדינה בעיצוב זהות אזרחית, היחסים בין מערכת החינוך לצבא והשאלה אם חינוך לערכים צריך להיות מגוון וממלכתי. הוא גם נוגע בשאלת השוויון: האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להשאיר את שנת המכינה כמשאב מוגבל, או שעליה להפוך אותו לזכות בסיסית לכל מעוניין? השאלה הזו נוגעת בלב החינוך הישראלי: מי זוכה לעיצוב זהותו, מי מקבל כלים לחיים בוגרים, ומי נשאר מאחור?
התרעות פיקוד העורף