הליכוד איבד את הדרך: כשהעסקנות מנצחת את האידיאולוגיה | עידן מאראש

נכון. סידרתי קודם משפטים בשורות, לא פסקאות אמיתיות. הנה הטקסט בפסקאות מלאות, בלי להשמיט או לתקן אף אות מהנוסח שלך:

לפני כמה ימים, בשיאו של אחד מימי הנסיעות העמוסים ביותר בשנה, הושבת נמל התעופה בן־גוריון כמעט באחת. פעילות הצ'ק־אין הופסקה, טיסות התעכבו או בוטלו, נוסעים המתינו למזוודות ומאות אלפי תוכניות השתבשו. על פי הפרסומים, כ־100 אלף נוסעים נפגעו והנזק למשק הוערך ב־25–30 מיליון שקל.

במרכז הסערה עמד יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה, פנחס עידן. הנהלת הרשות והגורמים המקורבים לשרת התחבורה הפנו אצבע מאשימה לוועד, בעוד עידן טען כי מדובר במשבר כוח אדם שעליו התריע מראש. ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיב בחריפות, ולאחר האירוע הודיע הליכוד כי פעל להדחת עידן מהתנועה ואף פנה לבית הדין של הליכוד בעניין. אבל בעיניי, הסיפור הגדול באמת אינו נתב"ג. הוא הליכוד.

הפריימריז שהפכו את התקווה לאכזבה

הפריימריז שנערכו השבוע היו אמורים להיות מבחינתי רגע של התחדשות. כאיש ימין וכמי שהצביע לליכוד בבחירות האחרונות, חיכיתי להם. סברתי שהמפלגה חייבת לעבור מתיחת פנים משמעותית לקראת הבחירות הקרובות: יותר אנשי עשייה, יותר אנשים עם עמוד שדרה, פחות עסקנות ויותר אידיאולוגיה.

ואז הגיעו התוצאות. במקום תקווה קיבלתי אכזבה. אני יודע היטב שפריימריז הם משחק פוליטי. יש בהם התארגנויות, קבוצות, תמיכה הדדית ודילים. זה חלק מהפוליטיקה. אבל הפעם התחושה שלי היא שהעסקנותניצחה את האידיאולוגיה. והתוצאות ממחישות זאת היטב.

עמית הלוי – הקול שנדחק

ח"כ עמית הלוי הגיע למקום ה־19. מבחינתי, זו אחת התוצאות המאכזבות ביותר בפריימריז. מאז 7 באוקטובר היה הלוי אחד הקולות הבולטים בליכוד שקראו להכרעה ברורה במלחמה, לא פחד לשאול שאלות קשות, לאתגר את הקונספציה הצבאית והמדינית ולהתעקש שהכנסת והדרג המדיני לא יהפכו לחותמת גומי של המערכת המקצועית.

אפשר להסכים איתו ואפשר לחלוק עליו. אבל אי אפשר לומר שהוא לא עבד. דווקא בתקופה שבה הליכוד זקוק לאנשים שמוכנים לחשוב, לשאול ולהתעמת — הוא נדחק למקום שמבטא, בעיניי, חוסר הערכה מדאיג מצד מתפקדי המפלגה.

קלנר ומלביצקי – שני הפסדים לליכוד

אריאל קלנר הגיע למקום ה־26 וחנוך מלביצקילמקום ה־22, שניהם מחוץ לרשימה הריאלית לפי המפה הפוליטית הנוכחית. קלנר היה מהקולות הבולטים בכנסת שדרשו הקמת ועדת חקירה ממלכתית־לאומית לחקר אירועי 7 באוקטובר והמחדלים שהובילו אליהם. הוא פעל בנושא יחד עם משפחות שכולות ונאבק על הזכות של הציבור לדעת מה קרה כאן באמת.

לכן התוצאה שלו בעיניי היא לא רק אכזבה אישית. היא סימן רע. אם הליכוד רוצה באמת לחקור את 7 באוקטובר עד תום, הוא צריך בכנסת אנשים שלא מפחדים לחקור גם את המערכות החזקות ביותר במדינה.

וחנוך מלביצקי? אני מכיר אותו מקרוב, וקיימתי איתו עשרות פגישות לאורך השנים. בעיניי מדובר באחד הפרלמנטרים החריפים, המעמיקים והחרוצים בכנסת. בשנה האחרונה, כיו"ר ועדת הכספים, הוא ניהל מאבקים לא פשוטים מול הפקידות והמערכת הכלכלית וניסה לשנות סדרי עדיפויות תקציביים.

אפשר לחלוק עליו. אי אפשר להתעלם מהיקף העבודה שלו. גם הוא נדחק למקום ה־22. זה הפסד של הליכוד, לא רק של מלביצקי.

ומנגד – העסקנים מתחזקים

דוד ביטן הגיע למקום ה־15. בעיניי, זו בדיוק הדוגמה לסוג הפוליטיקה שאני לא רוצה לראות בליכוד: פוליטיקה של דילים, קבוצות כוח ועסקנות. ביטן הוא פוליטיקאי מנוסה, ואין לי ספק שהוא יודע היטב איך מתנהלת המפלגה מבפנים. אבל דווקא משום כך, הצלחתו בפריימריז מסמלת בעיניי את כוחה של העסקנות על חשבון ההתחדשות.

גם מירי רגב הגיעה לצמרת, במקום הרביעי. ואני מתקשה להבין את זה. שרת התחבורה עומדת בראש משרד שאמור להתמודד עם אחת הבעיות הקשות והיומיומיות של אזרחי ישראל — הפקקים, התחבורה הציבורית, התשתיות והתפקוד של נתב"ג.

ואז מגיע הכאוס בנתב"ג, ימים ספורים לאחר הפריימריז, וממחיש עד כמה התחום הזה עדיין רחוק מלהיות מנוהל כפי שצריך. ועדיין, מתפקדי הליכוד הציבו אותה במקום הרביעי. זו בעיניי המחשה לתרבות פוליטית שבה נראות, קשרים, אירועים וחיבוקים יכולים לפעמים לנצח הישגים.

יריב לוין והכישלון של הרפורמה

גם יריב לוין הגיע למקום השלישי ברשימה — תוצאה שמבהירה עד כמה כוחו בליכוד עדיין משמעותי. אבל מבחינתי זו בדיוק הנקודה שבה הליכוד צריך לעשות חשבון נפש. לוין היה הפנים של הרפורמה המשפטית. הוא הוביל מהלך היסטורי שנועד לשנות את יחסי הכוחות בין הכנסת, הממשלה ובית המשפט.

והוא נכשל. אפשר להאשים את האופוזיציה, את המחאה, את התקשורת, את בית המשפט או את הנסיבות הפוליטיות. אבל בסופו של דבר שר צריך לדעת להשיג תוצאות. מי שמוביל מהלך היסטורי במשך שנים ואינו מצליח להביא אותו אל היעד — צריך לשאול את עצמו שאלות קשות. כוונות טובות אינן תחליף לתוצאות.

נקודת האור: אלמוג כהן

ובתוך כל האכזבה יש גם נקודת אור גדולה. אלמוג כהן הגיע למקום השמיני. בעיניי, זו אחת התוצאות החשובות בפריימריז.

אלמוג מביא איתו משהו שהליכוד זקוק לו מאוד: לוחמנות, ציונות, פטריוטיות, ישירות ובעיקר תחושה שהוא הגיע לכנסת כדי לעבוד ולא כדי לבנות לעצמו מועדון מקורבים. הוא מייצג, בעיניי, דור חדש של מנהיגים שהמחנה הלאומי זקוק להם.

נתניהו ניצח? אני ממש לא בטוח

מקורבי ראש הממשלה ופרשנים פוליטיים מיהרו להציג את תוצאות הפריימריז כניצחוןשל נתניהו. אכן, הרשימה כוללת שורה של מועמדים המזוהים עם הקו שלו, ונתניהו קיבל במסגרת השינויים שאושרו במפלגה גם יכולת להשפיע על מספר מקומות ברשימה.

אבל אני חולק על המסקנה. מבחינתי זו אינה רשימת ניצחון. זו רשימה שמחייבת את הליכוד לעשות חשבון נפש. כי מפלגת שלטון אינה יכולה להסתפק בנאמנות לראש המפלגה. היא חייבת להציג לציבור נבחרת איכותית, עצמאית, מקצועית ואידיאולוגית.

אם במקום זה מתקדמים הדילים, העסקנות וקבוצות הכוח — הליכוד עלול לגלות בבחירות שהמתפקדים הצביעו לעצמם, אבל הציבור מצביע למפלגה אחרת. אני אפילו מוכן להסתכן בתחזית: הליכוד עלול לרדת באופן משמעותי בכוחו בבחירות הקרובות.

והסיבה לא תהיה בהכרח נתניהו. הסיבה תהיה הרשימה.

הליכוד איבד את הדרך

אני כותב את הדברים האלה לא כמי שרוצה להפיל את הליכוד, אלא דווקא כמי שרוצה לראות אותו מנצח. אבל כדי לנצח, הליכוד חייב להפסיק לחשוב רק על המתפקדים ולהתחיל לחשוב על המדינה.

הוא צריך פחות מאכרים ויותר אנשי מקצוע. פחות דילים ויותר אידיאולוגיה. פחות חיבוקים למצלמות ויותר הישגים. פחות נאמנות אישית ויותר נאמנות לרעיון.

והוא חייב להבין דבר פשוט: הציבור הישראלי אינו חייב דבר למפלגת הליכוד. אם הליכוד רוצה את הקול שלי ושל מאות אלפי אנשי ימין אחרים, הוא צריך להרוויח אותו מחדש. כרגע, אחרי הפריימריז האלה, אני מתקשה לומר שזה מה שאני רואה.

הליכוד לא רק צריך לנצח בבחירות. הוא צריך קודם כול לנצח את העסקנות שבתוכו. ואם לא יעשה זאת, הוא עלול לגלות באוקטובר שהבעיה הגדולה שלו לא הייתה האופוזיציה.