ב־20 בינואר 1993 עזב ג'ורג' ה. ו. בוש את החדר הסגלגל, לאחר שהפסיד לביל קלינטון בניסיונו להיבחר לכהונה נוספת. על שולחן העבודה הוא הותיר ליורשו פתק בכתב יד, שבו איחל לו הצלחה בכנות ניכרת, נתן לו שלל עצות נבונות, וסיים בביטוי של אצילות דמוקרטית: "הצלחתך מעתה היא הצלחתה של ארצנו."
קשה לדמיין משפט רחוק יותר מתפיסתו של בנימין נתניהו את הכוח הפוליטי. כאשר נפתלי בנט החליף אותו כראש ממשלה ב־2021, הגיע בנט לפגישת החפיפה המסורתית בציפייה להעברה רצינית של האחריות על מדינה המתמודדת עם איראן, חיזבאללה, חמאס ואיומים נוספים. בראיון בסוף השבוע לערוץ 12 סיפר כי פינה לשם כך את יומו, ונדהם כאשר נתניהו הקדיש לו כחצי שעה בלבד, מסר מעט מאוד מידע מיוזמתו, ביקש להמשיך להתגורר במעון ראש הממשלה ולקבל מימון מהמדינה למכונית של אשתו, ובאופן כללי נראה להוט לסיים את המפגש.
הניגוד חורג הרבה מעבר לנימוסים. נתניהו מתייחס להפסד פוליטי כאל משהו שקרוב יותר לנישול, ולמי שמאיימים על אחיזתו בשלטון כאל אויבים שיש לחסל את הלגיטימיות שלהם. בנט סיפר שנתניהו הזהיר אותו, עוד לפני השבעת הממשלה החדשה, שאם ימשיך במהלך הוא יפעיל נגדו את "כל הארטילריה הכבדה" כדי להדביק לו תווית של בוגד. לדברי בנט, נתניהו עמד במילתו באמצעות "מכונת הרעל" שלו — מערך מתוחכם להשפעה ברשתות החברתיות.
חמש שנים לאחר מכן, המטרה התחלפה — עכשיו זה הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. השיטה לא השתנתה.
איזנקוט הוא כיום היריב האלקטורלי המסוכן ביותר לנתניהו, ואחת המטרות המדהימות ביותר שאפשר להעלות על הדעת למסע מסוג זה. איזנקוט שירת ארבעה עשורים בצה"ל והגיע לתפקיד הרמטכ"ל. לאחר 7 באוקטובר הצטרף למשך כמה חודשים לקבינט המלחמה של נתניהו, למרות המחלוקות הפוליטיות ביניהם. בנו גל נהרג בלחימה בעזה בדצמבר 2023, ואחיינו נהרג שם למחרת. ובכל זאת, אפילו בפוליטיקה הישראלית, שהולכת ונעשית אכזרית יותר ויותר, לא נמצא מקום למידה של כבוד.
במקום זאת, איזנקוט מוצג כמסוכן, חלש, וכמי שאיכשהו נמצא מחוץ לגבולותיו של שלטון לגיטימי. הרקורד הצבאי שלו עצמו הופך לראיה נגדו. נכונותו להרכיב רוב שלטוני שעשוי להישען על מפלגה ערבית — דבר חיוני לבריאותה החברתית של ישראל, שכ־20 אחוז מאוכלוסייתה ערבים — מוצגת כפסילה מעצם טבעה. המטרה רחבה יותר מהפרכת טיעוניו. המטרה היא לגרום לעצם עלייתו לשלטון להיראות בלתי נסבלת.
נזכרתי בכך ממש היום, כשהופעתי בטלוויזיה לצד ג'ונתן פולארד, אנליסט המודיעין לשעבר בצי האמריקאי שריגל למען ישראל, ישב כ־30 שנה בכלא בארצות הברית וכעת מקווה להיכנס לפוליטיקה הישראלית. פולארד תוקף את נתניהו מימין, מהאגף האולטרה־לאומני, אך למעשה תומך בו. הוא הסביר שלעולם לא יוכל לתמוך בממשלה בראשות איזנקוט, משום שאיזנקוט החליש את צה"ל בתקופת כהונתו כרמטכ"ל.
יש בעיה ברורה בטיעון הזה. איזנקוט כיהן כרמטכ"ל בין 2015 ל־2019. נתניהו היה ראש הממשלה לאורך כל כהונתו. אם איזנקוט ניצח על הידרדרותו של הצבא הישראלי, נתניהו ניצח על איזנקוט. זה הבל מוחלט, אבל כך פועלת מכונת הרעל. האחריות זורמת הרחק מנתניהו, בעוד האשמה נדבקת לכל מי שמאיים עליו. מוסדות שנתניהו עצמו עמד בראש המערכת שהופקדה עליהם הופכים איכשהו לכישלונותיהם של יריביו.
כעת כל זה מתנגש בסוגיית אבטחת המועמדים.
מטה איזנקוט אומר שהאיומים נגדו — מצד ההמון המשולהב בידי נתניהו — הולכים וגוברים ככל שהבחירות מתקרבות, וביקש אבטחה מטעם המדינה. השב"כ סירב בימים האחרונים להעמיד לרשותו צוות אבטחה חמוש, אם כי יספק סיוע מודיעיני.
ההחלטה הזאת מדהימה במדינה ששירות הביטחון הפנימי שלה נכשל כישלון קטסטרופלי במניעת רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995 — לאחר חודשים שבהם כונה בוגד, רוצח ונאצי במסגרת מסע הסתה שהובל בידי נתניהו הצעיר. הלקח שישראל הייתה אמורה להפיק מכך היה אמור להיות קבוע: כאשר הסתה פוליטית חמורה מצטלבת עם איום פיזי אמין, המדינה צריכה להעדיף את ההגנה על מנהיגיה.
אז שיהיה ברור: יש לאבטח את איזנקוט מייד. סירוב יהיה מופקר, עלוב, מטופש, נפשע, ומסוכן לחברה הישראלית בכלל. אין שום תירוץ קביל. כלום.
העניין הופך לגרוטסקי כאשר בוחנים על מי המדינה דווקא כן מגינה. בנו של נתניהו, יאיר, המתגורר כבר שנים במיאמי, זוכה שם לאבטחת שב"כ, שעל פי דיווחים עולה מיליוני שקלים. יאיר, בשנות ה־30 המוקדמות לחייו, לא שירת בצבא והפך למשתתף קבוע באותה אקולוגיה תקשורתית פוליטית רעילה המשרתת את אביו. משפחת נתניהו הצליחה להביא לכך שהאחריות לאבטחתו תועבר לשב"כ, למרות התנגדות הארגון.
ותחושת הזכאות משתרעת גם אל העתיד. ועדת שרים אישרה למשפחת נתניהו הסדרי אבטחה חריגים לתקופה שלאחר סיום כהונתו: נתניהו עצמו אמור לקבל אבטחת שב"כ לכל חייו, שרה נתניהו כל עוד בעלה בחיים, ובניהם למשך חמש שנים לפחות. כלומר, המדינה מסוגלת למצוא את המשאבים ואת ההצדקה לאבטח את בנו הבגיר של ראש הממשלה, המתגורר במיאמי במהלך מלחמה הרסנית שאביו יצא אליה, ולתכנן שנים של אבטחה למשפחה לאחר שנתניהו יעזוב את תפקידו — בעוד האיש שמוביל כעת בסקרים רבים להחלפת נתניהו נדרש להסתדר ללא מערך אבטחה חמוש של המדינה.
הקמפיין הבלתי פוסק נגד איזנקוט ודמויות אופוזיציה אחרות עלול לשכנע מישהו שהפוליטיקאים האלה הם מפלצות שיש לעצור באמצעות אלימות.
האיש שמקבל את ההחלטה בשב"כ הוא דוד זיני, אולי ראש הארגון השנוי ביותר במחלוקת פוליטית בתולדותיו. הוא היה קצין בכיר שהמוניטין שלו כאיש ימין קיצוני ולוחמני עצר את קידומו בצבא, ומינויו עורר חששות שנתניהו מבקש להציב נאמן בראש מוסד שחייב לשרת את המדינה ולא את ראש הממשלה. ההבחנה הזאת נוגעת בלב המשבר הנוכחי של ישראל.
דמוקרטיה תלויה בכך שאנשים המחזיקים בשלטון יבינו שהמדינה והממשלה אינן אותו הדבר. השב"כ משרת את ישראל. צה"ל משרת את ישראל. שירות המדינה משרת את ישראל. ראש הממשלה משרת את ישראל. יריבים פוליטיים נותרים ישראלים, ומנהיג אופוזיציה שעשוי להפוך בקרוב לראש הממשלה ראוי להגנה בהתאם לאיום הנשקף לו — ולא בהתאם למידת התועלת שלו לשלטון המכהן.
כמובן, כל מהלך "הרפורמה המשפטית" של נתניהו, שקרע את החברה הישראלית לגזרים ב־2023 לפני מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, הונע בידי התפיסה הלא־ליברלית והאנטי־דמוקרטית ביסודה שלפיה על הממשלה הנבחרת להיות כמעט בלתי מוגבלת, ולמעשה להפוך לביטוי אולטימטיבי של המדינה עצמה.
הפתק של בוש נראה כמעט נאיבי מישראל של היום, אבל המסר שלו רחוק מלהיות סנטימנטלי. בוש הבין שביטחונו של קלינטון, הלגיטימיות שלו והצלחתו הפכו לעניינים של אינטרס לאומי, משום שאמריקה חשובה יותר מג'ורג' בוש. החפיפה העלובה בת חצי השעה עם בנט והמחלוקת סביב אבטחת איזנקוט הן חלק מאותו סיפור, משום ששתיהן חושפות מה קורה כאשר מנהיג מתקשה להפריד בין האינטרסים של המדינה לבין הישרדותו הפוליטית שלו.
יש כאן אירוניה שישראלים צריכים להבין. נתניהו תמיד נראה, במובנים מסוימים, כפוליטיקאי האמריקאי ביותר בישראל. הוא בילה שנים מעצבות בארצות הברית, חי באזור פילדלפיה, למד ב־MIT ומדבר אנגלית אמריקאית יפהפייה. אך בהתנהגותו הפך נתניהו כמעט לאנטי־אמריקאי; אין בו דבר שהאבות המייסדים היו יכולים להעריך.
ויש, כמובן, אירוניה אחרונה. יהיה מטעה ב־2026 להעמיד פנים שתפיסתו של ג'ורג' ה. ו. בוש בנוגע לחילופי שלטון מתארת את הדייר הנוכחי בבית הלבן. לדונלד טראמפ ולנתניהו יש הרבה יותר מן המשותף זה עם זה בעניין הזה מאשר למי מהם עם בוש.
ישראל, כמו ארצות הברית, זקוקה נואשות לחזרה לסטנדרטים ולאתיקה של העבר — לתקופה שבה הצלחתו של המנהיג אכן הייתה הצלחתה של המדינה
התרעות פיקוד העורף