כשהימין מנצח - וההגמוניה מסרבת להפסיד | אל"מ אמיר נוי

יש מאבקים פוליטיים שהם מאבק על מדיניות. ויש מאבקים שמגיעים לשלב שבו הצדדים אינם נאבקים עוד על השאלה מי ישלוט במדינה, אלא על השאלה האם הצד השני רשאי בכלל לשלוט בה.

זה רגע המסוכן. ישראל נמצאת כבר שנים בתוך מאבק עמוק בין שתי אליטות פוליטיות-תרבותיות על השאלה מי רשאי להגדיר את גבולות הלגיטימיות של המדינה: הממשלה הנבחרת באמצעות הכרעת הבוחר - או מוקדי כוח מוסדיים, משפטיים, תקשורתיים, אקדמיים וביטחוניים, שהשפעתם אינה תלויה ישירות בתוצאות הבחירות. אין צורך בקונספירציה כדי שתיווצר הגמוניה. הגמוניה יכולה להתקיים באמצעות תרבות מוסדית משותפת, רשתות חברתיות ומקצועיות, תפיסות עולם ומוקדי השפעה שנבנו במשך עשרות שנים.

ההגמוניה שאיבדה את השלטון - אך לא את הכוח

המהפך של 1977 העביר את השלטון הפוליטי לידי הימין, אבל לא חולל בהכרח מהפך מקביל בכל מוקדי הכוח. מפא"י ויורשותיה איבדו את הממשלה, אך האליטות הוותיקות המשיכו להחזיק בעמדות השפעה משמעותיות במשפט, בתקשורת, באקדמיה, בתרבות, בחינוך ובחלקים מהמערכת הציבורית והביטחונית. אין בכך כשלעצמו דבר בלתי דמוקרטי. מוסדות מקצועיים אינם אמורים להתחלף עם כל ממשלה.

הסכנה מתחילה כאשר מוסדות אלה אינם מסתפקים בהפעלת סמכותם המקצועית, אלא מתחילים לראות בעצמם מגן מפני הכרעת הציבור. מכאן נולדת השאלה: מי הוא הריבון בפועל - הציבור שבוחר ממשלה, או האליטה שמסוגלת להגביל את יכולתה למשול?

כשהיריב הפוליטי הופך לאויב

במשך השנים הלך והעמיק תהליך הדה-לגיטימציה של הימין. נתניהו חדל בחלקים מסוימים של השיח להיות רק פוליטיקאי שמדיניותו שנויה במחלוקת. הוא הפך לסמל של "סכנה לדמוקרטיה". התרחש כאן שינוי מסוכן. אפשר להתנגד לנתניהו. אפשר לטעון שהוא טועה. אפשר לדרוש את החלפתו. אבל כאשר ממשלה שנבחרה בבחירות חופשיות מוגדרת מראש כ"דיקטטורה", מתרחש מעבר מדיון פוליטי למאבק על עצם הלגיטימיות של השלטון. המילה "דיקטטורה" הופכת מניסוח פוליטי לנשק.

אם הממשלה היא "דיקטטורה", הרי שכל פעולה נגדה יכולה להיות מוצגת כ"הגנה על הדמוקרטיה": לחץ על מוסדות המדינה, שביתות, סרבנות, הפעלת מוקדי כוח ואפילו ניסיון למנוע מהממשלה למשול.

קפלן היא הסימפטום - לא המחלה

מחאה היא זכות יסוד. מאות אלפי ישראלים רשאים לצאת לרחוב ולהתנגד לכל ממשלה. נורת אזהרה נדלקת כאשר המחאה מפסיקה לנסות לשכנע את הציבור ומתחילה לטעון שהציבור עצמו אינו רשאי להכריע.

כאשר כל ניצחון של הימין מוצג כ"סכנה לדמוקרטיה", בהדרגה הופך עצם שלטון הימין לבלתי לגיטימי - לא משנה כמה אזרחים הצביעו עבורו. הימין אינו חייב להיות צודק כדי להיות לגיטימי. ממשלת ימין, וכל ממשלה נבחרת, אינה חייבת להיות טובה כדי להיות ממשלה חוקית. אפשר להילחם בה פוליטית בכל הכוח, להפגין נגדה ולפעול להחלפתה. אבל כל עוד נבחרה כדין, היא אינה דיקטטורה רק משום שמחנה מסוים אינו מוכן לקבל את תוצאות הבחירות.

וזו כבר אינה הגנה על הדמוקרטיה. זה ערעור הדמוקרטיה.

חדירת הפוליטיקה לצבא

המסוכנות גדלה כאשר המאבק הפוליטי חודר למערכת הביטחון. צבא במדינה דמוקרטית חייב להיות כפוף לדרג המדיני הנבחר. על פי חוק – "חוק הצבא". הוא יכול להתריע, לייעץ, להתנגד מקצועית ואף להזהיר מפני מדיניות מסוכנת - אבל הוא אינו יכול להפוך לשחקן במאבק על זהות השלטון. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן צבאות הפכו ממגיני המדינה לשחקנים פוליטיים. זה הרגע בו המדינה נכנסת לאזור הדימדומים:

מוסד בטחוני שמחזיק בכוח הפיזי הגדול ביותר במדינה הופך לחלק ממאבק על מי רשאי לשלוט בה.

ישראל אינה רומא, רוסיה או צרפת. אבל העיקרון האוניברסלי נשאר זהה:

כאשר מוסדות הכוח מפסיקים לקבל את הכרעת הציבור, המחלוקת הפוליטית הופכת למשבר משטרי.

...ואז הגיע 7 באוקטובר

כאן מתווסף ממד שאי אפשר להתעלם ממנו. ה-7 באוקטובר חשף כשל רב-מערכתי: מודיעין, התרעה, הערכת אויב, פיקוד, היערכות והגנת הגבול. אבל אסור להסתפק בשאלה "מי נכשל באותו בוקר?"

צריך לשאול כיצד נבנתה הקונספציה במשך שנים. מי קבע שחמאס מורתע? מי העריך שאינו מעוניין במלחמה? מי קיבל את ההתרעות? מי הכיר את "חומת יריחו"? מי התריע? מי שמע? מי דחה? ומדוע מידע שהגיע למערכת לא עבר עיבוד נכון שיהפוך להיערכות מתאימה?

ויש שאלה נוספת, קשה יותר, שאסור לפחד ממנה:

האם היו גורמים שסייעו לאויב - במכוון או שלא במכוון - להגיע לתוצאה שאליה הגיע?

אין כיום בסיס פומבי מספיק לקבוע שהייתה קונספירציה ישראלית שאפשרה את ה-7 באוקטובר. אבל אין גם הצדקה לסגור מראש את האפשרות. כל אדם שהיה בעל מידע, סמכות, גישה או מעורבות רלוונטית צריך להיבדק. כל התרעה צריכה להיבדק. כל החלטה חריגה צריכה להיבדק. ואם קיים חשד לבגידה - גם הוא צריך להיחקר. לא כדי להגיע מראש למסקנה.

כדי לוודא שאיש אינו לוקח עמו אלי קבר תשובה - שאיש לא טרח לשאול אותו.

הלקח ההיסטורי

הרלוונטיות: ברומא, בצרפת, ברוסיה ובחברות אחרות, הרגע המסוכן הגיע כאשר המאבק הפוליטי הפך למאבק בין "אנחנו" לבין "אויבי המדינה". כאשר ההגמוניה הרגישה שהיא מאבדת אחיזה, המאבק עבר מן הקלפי אל מוסדות הכוח, אל השליטה בנרטיב ואל הדה-לגיטימציה של היריב הפוליטי.

האופן שונה - המנגנון דומה:

כאשר צד אחד משתכנע שהצד השני אינו רשאי לנצח, הדמוקרטיה הופכת ממנגנון להכרעת מחלוקת למכשיר למניעת הכרעה מגיעה הדילמה האמיתית לשיאה:

השאלה היא לא אם השמאל או הימין ינצח בבחירות: הסכנה היא שצד אחד יגיע למסקנה שהצד השני אינו רשאי לנצח.

ברגע שבו צד אומר: "אם הם ינצחו - המדינה לא תהיה לגיטימית", הבחירות עצמן מפסיקות להיות מנגנון שמכריע את המחלוקת והמאבק עובר מהשאלה מי ישלוט לשאלה מי ימנע מהשני לשלוט.

בשם הדמוקרטיה מתחילים לשבור את כללי הדמוקרטיה. בשם הצלת המדינה מתחילים לפרק את המנגנונים שמאפשרים לה להתקיים כמדינה אחת. זה הרגע שבו הדמוקרטיה מתחילה לכלות את עצמה.

היא אינה מתה בהכרח ביום שבו מבטלים את הבחירות, אלא ביום שבו מפסיקים לקבל את תוצאותיהן. בישראל, מדינה הנתונה ממילא תחת איומים קיומיים, אין זו רק סכנה חוקתית או פוליטית.

זו סכנה לביטחון הלאומי. מדינה מפוצלת מבפנים, שבה כל מחנה משוכנע שהמחנה השני אינו רשאי למשול, היא מדינה שהאויבים שלה אינם צריכים להביס בשדה הקרב.

האיום האמיתי על ישראל אינו האויב שמחכה מעבר לגבול - אלא היום שבו הישראלים יתחילו לראות זה בזה את האויב.