נתניהו זקוק למלחמה כדי לנצח | גרשון בסקין

לראש הממשלה בנימין נתניהו יש בעיה קשה. ישראל מתקרבת לבחירות שבהן הבוחרים יתבקשו לשפוט לא רק את ראש הממשלה שכיהן יותר מכל אדם אחר בתולדות המדינה, אלא גם את האיש שהיה ראש הממשלה ב־7 באוקטובר.

אם הבחירות יהפכו למשאל עם על האחריות למחדל הביטחוני הגדול בתולדות ישראל, על גורל החטופים, על המחיר הכלכלי של המלחמות הממושכות, על הבידוד הבינלאומי ועל כישלון הממשלה לתרגם הישגים צבאיים למציאות אסטרטגית טובה יותר  -  נתניהו צפוי למערכת בחירות קשה. אבל אם ישראל תלך לבחירות כשהיא שוב בעיצומה של מלחמה, המגרש הפוליטי משתנה לחלוטין.

נתניהו יוכל לחזור ולהציג את עצמו כ״מר ביטחון״: המנהיג המנוסה העומד בין ישראל לבין אויביה. האחריות על מה שקרה אתמול נדחקת הצדה מפני הפחד ממה שעלול לקרות מחר.

נתניהו זקוק למלחמה כדי לנצח.

אולי מבחינתו אפילו לא חשוב במיוחד היכן היא תתנהל. זו יכולה להיות עזה, שבה ישראל עדיין לא הצליחה לתרגם את הפגיעה הקשה בחמאס לחלופה פוליטית בת־קיימא; הגדה המערבית, שבה הרחבת ההתנחלויות, אלימות המתנחלים והייאוש הפלסטיני מגדילים את הסכנה להתפרצות רחבה; לבנון, סוריה או איראן. לנוכח ההידרדרות ביחסים עם אנקרה, גם עימות עם טורקיה כבר אינו תרחיש שאפשר לבטל כבלתי מתקבל על הדעת.

היתרון הפוליטי הגדול של נתניהו היה תמיד הפחד. הוא אינו זקוק לכך שהישראלים יאמינו שהכול מתנהל היטב. הוא זקוק לכך שיאמינו שהכול מסוכן, ושדווקא משום כך רק הוא מנוסה, קשוח ובלתי מתפשר מספיק כדי להגן עליהם.

7 באוקטובר היה אמור למוטט את מיתוס ״מר ביטחון״. במקום זאת, נתניהו מקדיש את השנים שחלפו מאז לבנייתו מחדש.

האסון לא התרחש משום שלישראל חסר כוח צבאי. הוא הגיע אחרי שנים שבהן ממשלות נתניהו שכנעו את עצמן שאפשר לנהל את הסכסוך הפלסטיני במקום לפתור אותו, להכיל את חמאס, להחליש את הרשות הפלסטינית ולהחליף אסטרטגיה מדינית בעליונות צבאית.

מאז 7 באוקטובר הפגינה ישראל יכולות צבאיות מרשימות מאוד. אבל הצלחה צבאית טקטית אינה ניצחון אסטרטגי. מטרתו של כוח צבאי היא ליצור מציאות מדינית טובה יותר מזו שהייתה לפני תחילת הלחימה. במבחן הזה הישגיה של ישראל עדיין חלקיים. חמאס ספג פגיעה קשה, אבל ממשל פלסטיני לגיטימי עדיין לא קיבל אחריות מלאה בעזה. הרצועה הרוסה ולא יציבה, הגדה נעה לעבר אלימות גוברת, איראן נותרה איום אסטרטגי, בלבנון אין הסדר יציב עם ישראל והיחסים עם טורקיה ממשיכים להידרדר.

נתניהו יודע להורות על מבצעים צבאיים. מה שהוא מסרב לעשות שוב ושוב הוא לתרגם הישגים צבאיים להישגים מדיניים ודיפלומטיים. זהו הכישלון המרכזי של מנהיגותו.

מנהיג בעל תפיסה אסטרטגית היה מנצל את היחלשות חמאס כדי להחליפו בשלטון פלסטיני לגיטימי, הנתמך בידי מדינות ערב ובמסגרת ביטחונית בינלאומית. הוא היה משתמש בעוצמתה הצבאית של ישראל כדי לנהל משא ומתן מעמדת ביטחון, מחבר בין נורמליזציה עם סעודיה למדינה פלסטינית ובונה מערך אזורי שבו ביטחון ישראל תלוי פחות בשליטה קבועה בפלסטינים ויותר בגבולות בטוחים, בשותפים אזוריים ובערבויות הניתנות לאכיפה.

זה היה ניצחון.

עוד בניין מופצץ אינו ניצחון. עוד חיסול אינו ניצחון. עוד מבצע צבאי שמוביל רק למבצע הבא אינו ניצחון. ישראל הוכיחה שהיא יודעת להרוס. השאלה היא אם ממשלתה יודעת גם לבנות מציאות אחרת.

מלחמה גם משרתת את נתניהו פוליטית, משום שדיפלומטיה מחייבת הכרעות ואילו מלחמה מאפשרת לדחות אותן. שלום מחייב להחליט מה יקרה בעזה אחרי חמאס, האם ישראל מתכוונת לשלוט בפלסטינים לנצח, מה יהיה עתיד ההתנחלויות והאם מדינה פלסטינית משרתת בסופו של דבר את האינטרס הישראלי.

מלחמה דוחה את הדיון הזה וגם משנה את מערכת הבחירות. כאשר טילים עפים ומילואימניקים מגויסים, 7 באוקטובר הופך לוויכוח על העבר. השאלה המיידית הופכת להיות: מי יגן עלינו עכשיו? במגרש הזה נתניהו יודע לנהל קמפיין טוב יותר כמעט מכל פוליטיקאי ישראלי אחר.

לכן כל מלחמה חדשה חייבת לתת תשובות לארבע שאלות פשוטות: מהי המטרה הצבאית? מהי המטרה המדינית? מה קורה ביום שאחרי? וכיצד המלחמה הזאת הופכת את ישראל לבטוחה יותר בעוד חמש או עשר שנים?

גם לרמטכ״ל יש כאן אחריות מיוחדת. הוא כפוף לממשלה הנבחרת ואינו קובע את מדיניות המדינה, אבל חובתו המקצועית אינה מסתכמת בהעמדת הכוחות שהדרג המדיני דורש. עליו לומר לקבינט באופן ברור אם לדעתו המקצועית המלחמה המוצעת אכן נחוצה להגנת ישראל.

אם נתניהו יציע לפני הבחירות לפתוח במלחמה חדשה או לחדש מלחמה קיימת, והרמטכ״ל יגיע למסקנה מקצועית שאין בה צורך ביטחוני ושהיא מונעת בעיקר משיקולים פוליטיים, חובתו לומר זאת לקבינט ולממשלה ללא כחל וסרק.

ואם למרות אזהרתו תורה הממשלה לצה״ל לצאת למלחמה שלדעתו אינה נחוצה להגנת המדינה, הוא יעמוד בפני הכרעה חריגה. אסור לו להפוך את צה״ל לכלי להגנת עתידו הפוליטי של ראש הממשלה. אם זו אכן מסקנתו המקצועית, עליו להתפטר ולא להוביל אישית את הצבא למלחמה כזאת, ולהסביר לציבור  -  בלי לחשוף סודות מבצעיים  -  מדוע אינו יכול עוד לשאת באחריות המקצועית להחלטה.

אין בכך הפיכה צבאית. הממשלה תישאר רשאית למנות רמטכ״ל אחר וליישם את מדיניותה החוקית. זו תהיה נטילת אחריות מקצועית מצד האיש שבידיו מופקדים חייהם של חיילי ישראל. כי חיילים אינם נכס פוליטי. חיילים נהרגים, אנשי מילואים מאבדים חודשים מחייהם, משפחות חיות בחרדה והמשק סופג עוד מכה. הפלסטינים משלמים מחיר אזרחי עצום, וכאשר זירת המלחמה מתרחבת גם לבנונים, סורים ואיראנים משלמים.

לכן השאלה אינה אם לישראל יש יכולת צבאית לפתוח במלחמה נוספת. בדרך כלל יש לה. השאלה היא אם המלחמה נחוצה.

וישראלים צריכים לשאול שאלה אחת לא נוחה דווקא משום שהיא חיונית:

האם המלחמה הזאת הופכת את ישראל לבטוחה יותר  -  או את נתניהו לבטוח יותר פוליטית?

יש גם אפשרות מטרידה שמשבר ביטחוני גדול סמוך לבחירות ייצור לחץ לדחות אותן. אינני טוען שלנתניהו יש תוכנית כזאת, וראש ממשלה בישראל אינו יכול פשוט לבטל בחירות בצו. אבל עיקרון אחד צריך להיות ברור כבר עכשיו: מלחמה אינה יכולה להפוך לאסטרטגיית בחירות, ומצב חירום אינו יכול להפוך לכלי לדחיית האחריות הדמוקרטית.

הדבר שנתניהו צריך לחשוש ממנו יותר מכל אינו עוד צבא אויב. הוא סיום המלחמות.

דמיינו את ישראל מגיעה לבחירות כאשר חמאס כבר אינו בשלטון, ממשל פלסטיני חדש נכנס לעזה, כוחות ישראליים נסוגים בזמן שכוחות פלסטיניים ובינלאומיים מקבלים אחריות, השיקום מתחיל, הנורמליזציה עם סעודיה מתקדמת וארצות הברית מובילה מהלך אזורי המחזק את ביטחון ישראל ובמקביל יוצר עתיד מדיני אמיתי לפלסטינים.

על מה נתניהו ינהל אז מערכת בחירות?

הוא יצטרך סוף־סוף להגן על הרקורד שלו במקום להגן על המדינה מפני מצב החירום הבא. הוא יצטרך לתת דין וחשבון על 7 באוקטובר, על האמונה שאפשר לנהל את חמאס, על החלשת הגורמים המתונים בצד הפלסטיני ועל הכישלון החוזר לתרגם עליונות צבאית לאסטרטגיה מדינית.

ישראל זקוקה לעוצמה. היא זקוקה לצבא חזק ולנכונות להפעיל כוח כאשר הדבר נחוץ. אבל מלחמה מתמדת אינה עוצמה. המבחן האמיתי של כוח הוא אם הוא מצליח ליצור מציאות מדינית שמקטינה את הסיכוי למלחמה הבאה.

נתניהו אומר לישראלים כבר עשרות שנים שרק הוא מסוגל לשמור על ביטחונם. אם כדי להישאר בשלטון הוא זקוק לכך שישראל תישאר במלחמה, הישראלים צריכים לשאול שאלה פשוטה הרבה יותר:

על הביטחון של מי הוא באמת מגן?