הבועה הישראלית: מהבורות הגיאוגרפית ועד לסטיגמות המסוכנות על אוטיזם | ג'וש ארונסון

הטלפון שלי במנצ'סטר צלצל מוקדם מדי בבוקר. על הקו עמדה נציגת טלמרקטינג נמרצת של חברת נדל"ן ישראלית, משוכנעת שהיא עומדת לסגור עסקת חייים. כשהסברתי לה בנימוס בריטי מאופק שהשעה מוקדמת ושאני בכלל מתגורר באנגליה, היא לא התבלבלה לרגע: "אה, אתה באנגליה? מעולה! יש לנו בדיוק חנות דגל בארצות הברית, בפלורידה!".

לקח לי כמה שניות לעכל את התשובה. כשניסיתי להסביר לה שלונדון ומיאמי מופרדות על ידי אוקיינוס שלם ואלפי קילומטרים, נתקלתי בהפתעה כנה מהצד השני. המקרה הזה הזכיר לי מיד פגישה אחרת עם ישראלי שפגשתי בארץ, שסיפר לי בהתלהבות: "שבוע הבא אני טס לקנדה, אז אקפוץ אליך לבריטניה לקפה". שוב, תפיסה שלפיה כל מה שמעבר לנתב"ג נמצא במרחק של "קפיצה קטנה", ללא הבנה בסיסית של קנה מידה, מרחקים או גבולות גלובליים.

היה אפשר לפטור את המקרים הללו כאנקדוטות קומיות על הפרובינציאליות הישראלית, אלמלא היה מדובר בסימפטום של בעיה רחבה ועמוקה בהרבה: הסתגרות בבועה תודעתית, היעדר סקרנות אינטלקטואלית ובורות מערכתית שלא עוצרת במפות גיאוגרפיות – אלא זולגת לתפיסות חברתיות חשוכות.

מהמרחב הגיאוגרפי למרחב האנושי: הבורות כדפוס חברתי

אותה קלות דעת שבה מוחקים יבשות באה לידי ביטוי במלוא כיעורה כשמדובר באנשים. לאחרונה נתקלתי בפוסט ברשתות החברתיות על חשיפת פדופיל, שם כתבו: "הוא חמישים אחוז אוטיסט, איך נותנים לאנשים עם בעיות כאלה לעבוד כמורי שחייה?".

המשפט הזה לא היה רק בורות – הוא היה סטירת לחי. כעיתונאי וכפעיל ציבורי שנמצא בעצמו על הרצף האוטיסטי, הזדעזעתי מהקלות הבלתי נסבלת שבה הופכים שונות נוירולוגית לתווית של סטייה, סכנה ופשע. המשוואה המעוותת הזו אינה מגיעה מחלל ריק; היא צומחת בקרקע פורייה של חברה שלא לומדת, לא מכירה, ובעיקר לא מתעניינת באמת במה שחורג מה"נורמה" הצרה שלה.

דוחות ומחקרים בישראל, בהם פרסומי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, מצביעים באופן עקבי על כך שעמדות הציבור כלפי אנשים עם מוגבלויות נפשיות ונוירו-התפתחותיות (ובפרט על הרצף האוטיסטי) רוויות בדעות קדומות, חשש וריחוק. נתונים מראים כי למעלה מ-40% מהמעסיקים עדיין מביעים רתיעה מקבלת עובדים על הרצף האוטיסטי, וזאת חרף כישורים יוצאי דופן שרבים מהם מפגינים בתחומים מגוונים – ממדע ומחקר ועד עיתונות, טכנולוגיה וחינוך.

הכישלון מתחיל במערכת החינוך

מדוע ישראלי בוגר מתקשה להבדיל בין בריטניה לצפון אמריקה, ומדוע מפרסם ברשת רואה באוטיזם עילה לחשד בפדופיליה? התשובה לשתי השאלות נעוצה באותו מקום: במערכת החינוך הישראלית.

הזנחת ההשכלה הכללית והאוריינות הגלובלית: במשך שנים מקצועות מדעי הרוח, הגיאוגרפיה וההיסטוריה העולמית נדחקים לשוליים לטובת מיומנויות צרות של מבחני בגרות. ישראל מקבלת באופן עקבי ציונים מדאיגים במדדי אוריינות והשכלה כללית בהשוואה למדינות ה-OECD. התוצאה היא דור שאינו מבין את העולם החיצוני, את יחסי הכוחות הבינלאומיים או אפילו את מבנה הגלובוס, תוך טיפוח אשליה עצמית שישראל היא מרכז היקום וכל השאר הוא "חוץ לארץ" אחיד וחסר משמעות.

היעדר חינוך לשילוב, מוגבלות ורווחה: חוק החינוך המיוחד והרפורמות לשילוב מדברים על שילוב פיזי בכיתות, אך כמעט ואינם עוסקים בחינוך ערכי ואינפורמטיבי של כלל התלמידים על קבלת האחר. מערכת החינוך אינה מלמדת את הילדים מה זה אוטיזם, מהן מוגבלויות בלתי נראות, וכיצד לגשת לשונות אנושית מתוך כבוד והבנה במקום מתוך פחד ורתיעה. כשלא לומדים בבית הספר שאוטיזם הוא גיוון נוירולוגי ולא פגם מוסרי או שכלי, מקבלים בוגרים שפולטים אמירות פוגעניות ברשת.

שבירת תקרת הזכוכית של הסטיגמה

אוטיסטים אינם "אנשים עם בעיות" שיש להדיר מתפקידי חינוך, הוראה, עיתונות או הובלה. המציאות מוכיחה מדי יום שעם תמיכה נכונה, הנגשה והכרה ביכולות, אנשים על הרצף מובילים פרויקטים לאומיים ובינלאומיים, משרתים בצה"ל, מלמדים באקדמיה ומשפיעים על השיח הציבורי.

בורות היא לא גזירת גורל; היא תוצאה של בחירה שלא לדעת. אם מדינת ישראל רוצה להיות חלק מהעולם המפותח והנאור – כלכלית, מדינית ומוסרית – עליה לנער בדחיפות את תוכניות הלימודים שלה. עלינו להחזיר את ההשכלה הכללית, להכיר את מפת העולם, ולחנך דור שיודע שגם פלורידה רחוקה מבריטניה, ובעיקר – שדעות קדומות וסטיגמות על אנשים עם מוגבלות צריכות להישאר הרחק בעבר.