זהבה שאול לימדה אותי מהי נחישות, ומהי תקווה | אלוף שלומי בינדר

פגשתי את זהבה לפני כעשור. זה קרה בשבוע הראשון שלי כמפקד חטיבת גולני, כשנכנסתי לבית משפחת שאול בפוריה לנחמם על לכתו בטרם עת של אבי המשפחה, הרצל ז״ל. באותו ביקור נודע לי שלכאב על לכתו של אורון היה חלק גדול בחולי של הרצל.  ישבנו במרפסת הקדמית, בפינה שזהבה אהבה, יחד עם אחיה ואחיותיה, וכבר אז היה קל להבחין שמדובר באישיות יוצאת דופן. אישה גדולה בגוף קטן, הנחושה להשיב את בנה בכל מחיר. לאורך השנים נפגשנו עשרות פעמים. היה בינינו חיבור מיוחד ועמוק.

זהבה, בקולה השקט והחכם, על קפה שחור טורקי, סיפרה לי על אורון שכה אהבה, על הצטיינותו, ערכיו, על הכאב, על מה שחדש אצל אופק ואבירם, אותם אהבה כל כך. אורון זכרו לברכה, היה לוחם מסור שהצטיין באנושיות ובאחריות שלו, בגינן הוא גם זכה להיות מצטיין נשיא ביום העצמאות ה-66.  לוחם אמיץ, אשר התעקש להילחם לצד חבריו שפעלו בגבורה עד נפילתם: סמ״ר אורן שמחה נוח ז״ל, סמ״ר דניאל פומרנץ ז״ל, סמ״ר שחר תעשה, סמל בן וענונו ז״ל, סמל שון מונדשיין ז״ל וסמל מקס שטיינברג ז״ל וחטיפתו של אורון ז״ל.

זהבה והילדים נלחמו להשבתו ומעולם לא איבדו תקווה. היו לנו שיחות רבות, כנות, נוקבות וכואבות, אך תמיד מלאות בתקווה ואמונה. בכל יום זיכרון בתקופתי כמח״ט זכיתי לעמוד לצד זהבה באנדרטה שהוקמה לאורון ביישוב שלהם; אנדרטה ולא קבר. אנדרטה שהייתה לסמל מאבקם להשבתו.

כשסיימתי את תפקידי כמח״ט, זהבה ביקשה שגם בתפקידיי הבאים אמשיך לעשות הכל, ביחד עם שאר עמיתיי, על מנת להחזיר את אורון הביתה והבטחתי לה שכך יהיה. ב-20 בינואר 2025, לאחר האיסוף הממושך והמאבק העיקש של זהבה ובני משפחתו של אורון, חולץ סמ״ר אורון שאול ז״ל מרצועת עזה, נישא על כתפי לוחמינו, במבצע יצירתי, מורכב וחשאי המבוסס על איסוף מודיעיני ממושך; מבצע שכלל שיתוף פעולה בין צה״ל והשב״כ, מעורבות של מספר יחידות ותחבולות שחלקן עדיין לא פורסמו.

הגעתי לבקר את זהבה, אופק ואבירם מספר שבועות לאחר החילוץ יחד עם מפקד הכוח במבצע. את המפגש המרגש והעוצמתי לא נשכח לעולם. לאחר מעל עשור של ציפייה, געגוע ומאבק, הגיע הרגע לו ייחלה משפחת שאול ולו גם ייחל עם ישראל כולו. כשארונו עשה את הדרך מציפורית לבית העלמין בפוריה עמדו לכבודו מאות רבות של אזרחים אוחזי דגל ישראל בצידי הדרך. רבבות חלקו לו כבוד במסע הלוויה. זהבה נפטרה כשנה וחצי אחרי שאורון חזר, כשהיא מוקפת בילדיה האהובים.

המורשת של זהבה עבורנו היא מורשת של עוצמה שקטה, של אמא שלימדה אותנו שיעור בנחישות וחמלה. אמא שגם ברגעים הקשים ביותר המשיכה לבחור באהבה, במשפחה ובתקווה. זהבה יקרה, כמו מפקדים נוספים, הייתה לי הזכות ללוות אותך. משפחת שאול היקרה, אני מרכין את הראש וכואב יחד עם עמנו את לכתה. אבירם ואופק, אמא הייתה כל כך גאה בכם. ביחד, נמשיך להדהד את הערכים והמורשת המשפחתית, נחבק אתכם תמיד.

יהי זכרה ברוך.