הליכוד לימד בזמנו את המפלגות בישראל פרק בדמוקרטיה כשיזם את שיטת הפריימריז לכנסת, אך אחר כך זנח כללים ועקרונות שקבע בעניין. הכוונה המקורית הייתה לתת לחברי המפלגה אפשרות לבחור נבחרת שמייצגת את הדעות השונות שרווחות במפלגה בנושאי מדיניות חוץ, כלכלה, חוק ומשפט ועוד, כדי להגיע למכנה משותף שיתווה את מדיניות המפלגה אחרי הבחירות הכלליות, בממשלה או באופוזיציה. זאת, כי היבחרות לכנסת במנותק מעמדות פוליטיות וערכים דומה לקפיצת בנג'י עם חבל קרוע.
בצד כל אלה, הפריימריז היו צריכים לשקף את מפת המפלגה פנימה, כלומר, את משקלם היחסי של הסניפים ושל מגזרים שונים בה, כגון צעירים, נשים, עולים חדשים ומיעוטים. במילים אחרות, הצגת מועמדים מתאימים ומתאר ארצי שישקף את הגוונים השונים בחברה הישראלית, בדרך ששיטת הבחירות הבלתי אזורית והבלתי אישית לכנסת איננה מאפשרת.
בפריימריז האחרונים בליכוד נראה שבאו לביטוי כל המאפיינים האלה, חיוביים ושליליים כאחד. לא נעסוק כאן בשמות ובפרטים, כפי שעשו פרשנים שונים בתקשורת, בדרך כלל בהערכות שסתרו זו את זו. נסתפק באמירה שחלק מהמתמודדים הגרועים ביותר אמנם נדחקו לאחור, או אפילו אל מחוץ לרשימה, וטובים יותר קודמו - אך קרה גם ההפך: מועמדים ראויים להערכה נשארו בחוץ.
אגב, גם בארצות הברית, מולדת הפריימריז, יישום השיטה נתקל בביקורת גוברת בגלל תרגילים וזיופים שונים בעניין אזורי הבחירה הפנימית וגם מפני שבשנים האחרונות השיטה הביאה לקדמת הבמה הפוליטית בשתי המפלגות הגדולות דמויות מפוקפקות למדי.
התרעות פיקוד העורף