אוי לאותה בושה: מ"התותח הקדוש" של בן-גוריון הגענו, כעבור קרוב לשמונה עשורים, לתותח הדווידקה. למי שלא זוכר, הדווידקה הייתה המצאה אופיינית של הפלמ"ח, בימים הכי קשים של מלחמת השחרור, כשלא היו תותחים אמיתיים. היא לא גרמה הרבה נזק, הטווח היה קצר והנזק שנגרם היה מוגבל, אבל היא עוררה רעש עצום שהצליח, לפעמים, להבריח את הכנופיות הערביות.
מי שמכיר את בן גביר ידע כמה הוא נהנה באותן דקות. מי שמכיר את נתניהו ידע כמה הוא סובל באותה שעה. גם נאומו הפתטי, בחצר האחורית של בית האצ"ל, נראה בערך כמו הסיטואציה. ברוב חוצפתו הוא חזר והדגיש ואמר ש"לא תהיה מלחמת אחים", אף שהוא הצליח להביא אותנו הכי קרוב למלחמת אחים מאז טובעה האלטלנה. ואין לנו בגין שימנע אותה.
בניגוד למה שנאמר אתמול בלא מעט אתרים וערוצים, אין סביב האלטלנה תעלומה. הכל ברור וידוע. יש שם קרע שאבותינו הצליחו לאחות. יש שם פצע שהספיק להגליד. היו אז מנהיגים ראויים לשמם במקום הזה. היה בן-גוריון, היה בגין. היורשים שלהם היום הם, אוי לאותו אסון, בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר. אני לא יודע למי מהם היה בז היום מנחם בגין יותר.
התרעות פיקוד העורף