מורשת אמורה לא לפצל אותנו למחנות, אלא להנחיל לנו את חשיבותה | גדעון מיטשניק

78 שנים לאחר שטבעה מול חופי תל אביב בעקבות ירי "התותח הקדוש", דווח על מציאת אלטלנה. תזכורת לאחת הפרשות הכואבות והמטלטלות בתולדות המדינה. 19 הרוגים נרשמו בתום האירוע הקשה: 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. על האונייה היו כ־930 עולים ואמל"ח בהיקף עצום, שכל כך היה נחוץ לצה"ל במלחמת העצמאות: אלפי רובים, מאות מקלעים, כשני מיליון כדורים, מספר טונות של חומרי נפץ ועוד.

בשל המחלוקת על חלוקת הנשק, אי־הגעה להסכמות ואופן ההתנהלות של שני הצדדים (לא נוקט צד ולא נכנס לניתוח), בדגש על החשש של דוד בן־גוריון ממרד, הוא נתן הנחיה לירי על הספינה ומנחם בגין, שהיה על הספינה, הכריז "לא למלחמת אחים". ההידרדרות למלחמת אחים נמנעה ברגע האחרון בשל הכרזתו של בגין ומנהיגותו. יש באיתור האונייה חשיבות היסטורית. מורשת אינה רק לזכור מה קרה. מורשת היא גם לנסות להבין מדוע קרה מה שאירע, מה היו נקודות הכשל – ומה ניתן ללמוד מכך.

ובהקשר זה, עולה השאלה החשובה ביותר שהאלטלנה מחזירה אלינו: כמה קרובים היינו אז למלחמת אחים? בשבוע האחרון של יוני 1948 הייתה מדינת ישראל בת חמישה שבועות בלבד, בעיצומה של מלחמת העצמאות, כחודש לאחר פלישת צבאות ערב.

הייתה זו התקופה של המעבר מהמחתרות למדינה, וגם צה"ל עדיין היה בתהליך הקמה. לצד האצ"ל, פעלו גם ההגנה והפלמ"ח עם מסורת, אידיאולוגיה, נאמנות, מערכות פיקוד משלהן ונשק. זמן קצר קודם לכן נחתם ההסכם לשילוב האצ"ל בצה"ל, מתוך ההבנה המשותפת ונחישותו של בן־גוריון שמדינה ריבונית אינה יכולה להתקיים עם מספר ארגונים חמושים (מאותה סיבה שפורק הפלמ"ח בהמשך, למרות תרעומת והתנגדות מפקדיו).

ואז הגיעה אלטלנה. על סיפונה היו מאות עולים ולוחמים ומטען גדול של נשק ותחמושת. המחלוקת על השאלה למי יימסר הנשק ובאיזה אופן הפכה במהירות למשבר פוליטי, צבאי ואישי. בכפר ויתקין כבר נשפך דם. למחרת, ב־22 ביוני 1948, הגיע מול חופי תל אביב העימות לשיאו. כוחות צה"ל נשלחו להפגיז ולהשתלט על האונייה, יהא אשר יהא המחיר.

כוחות האצ"ל יצאו מבסיסיהם להצטרף לחבריהם המותקפים (עימות והרוגים בצומת בית דגן), ועל חוף תל אביב החלו חילופי אש. זה השלב שבו מנחם בגין קרא לאנשיו שעל הסיפון שלא להשיב אש ולמנוע מלחמת אחים. האלטלנה עלתה באש וטבעה. אבל לא הזיכרונות, הכעס והמשטמה. עד היום יש גם בקרב דור שני של יוצאי האצ"ל ובמחנה הימין כאלו שמצמידים לבן־גוריון קריאות נאצה. וכמובן, לא שוכחים להזכיר את "הסזון".

אבל לצד הכאב וההרוגים, חשוב גם לזכור עובדה היסטורית משמעותית: מלחמת האחים לא פרצה. זה אינו פרט שולי. ברגע שבו מדינה צעירה הייתה עלולה להידרדר לעימות פנימי רחב, היו מנהיגים, מפקדים ולוחמים, ובעיקר מנחם בגין, שהבינו את התהום שאליה אפשר ליפול – ופעלו, כל אחד בדרכו, כדי שלא להגיע אליה.

המחלוקת על אלטלנה לא הסתיימה באותו יום. למעשה, היא לא הסתיימה עד היום. בחברה דמוקרטית מותר וחשוב להתווכח על ההיסטוריה, לבחון החלטות, לשאול שאלות קשות ולהציג גרסאות שונות. אבל יש הבדל גדול בין מחלוקת לבין שנאה. 78 שנים אחרי, חשוב שגם המנהיגים, ובייחוד ערב הבחירות, לא רק יכריזו, אלא גם יקפידו, ייתנו דוגמה אישית ויישמו: הלאה למסרי שנאה, להסתה או להצגתו של מי שחושב אחרת כאויב מבית.

אפשר לחלוק על בן־גוריון, על בגין, על מפקדי צה"ל ועל מפקדי האצ"ל. ניתן, חשוב ולגיטימי לבקר החלטות ולהצביע על טעויות. אבל אסור להפוך את המחלוקת ההיסטורית לכלי ליצירת איבה בין מחנות. האויב הוא מבחוץ, לא מבית. ובן המחלוקת שלך, גם אם אינך אוהב אותו, הוא אח.

דווקא משום שהאלטלנה הייתה קרובה כל כך להפוך ממחלוקת פוליטית וצבאית למלחמת אחים, היא צריכה להיות עבורנו אוניברסיטה לאומית ללמידה. לא להאשמות, לא לנקמה, לא לשנאה. בית ספר ללימוד.

ללמוד את העובדות, לברר את המחלוקות, להכיר את נקודות המבט השונות. להבין את שיקוליהם של מקבלי ההחלטות. לזהות היכן כמעט איבדנו שליטה על האירועים. ובעיקר – להפיק לקחים וליישם אותם בהווה. זהו בעיניי תפקידה האמיתי של המורשת הציונית: לא להקפיא את העבר, אלא להפוך אותו לכלי לבניית העתיד.

האיתור של אלטלנה הוא הזדמנות כזאת. הזדמנות לאחד סביב הרצון להכיר את הסיפור, לחקור אותו, לשמר אותו ולהנחיל אותו לדורות הבאים. לא כדי למחוק את המחלוקות, אלא כדי לחיות איתן בלי שהן יפרקו אותנו. כי בסופו של דבר, המורשת הציונית איננה רק סיפורם של הקרבות שניצחנו בהם. היא גם סיפורם של הרגעים שבהם היינו קרובים מאוד לאבד את הדבר שלמענו נלחמנו.

והלקח החשוב ביותר מהאלטלנה, 78 שנה אחרי, הוא אולי פשוט: אפשר לחלוק. אפשר להתווכח. חשוב מאוד גם להמשיך לחקור את העבר, אבל את הבית המשותף צריך לשמור. לא יודע מה תוכניות הממשלה לגבי הספינה שדווח שנמצאת בעומק של כ־500 מטרים. אך לדעתי, לא נכון כעת להכריז על מבצע להעלאתה מקרקעית הים, ואין צורך בספינה עצמה כדי לעסוק בנושא.

ישנם ופועלים שלושה מוזיאוני אצ"ל בארץ, שעוסקים בנושא ויכולים לשמש מוקד פעיל לעיסוק בנושא. "התותח הקדוש" שירה על האלטלנה הועבר במהלך השנה האחרונה, בהחלטת שר הביטחון, ממחנה פו"ם בגלילות, שם היה מוצב במשך עשרות שנים, אל מוזיאון האצ"ל בשוני. לא אכנס כעת לפולמוס היכן ומה נכון יותר: לחנך את מפקדי צה"ל ל"לא למלחמת אחים", או להציגו לציבור הרחב, כדי לחדד את חשיבות האחדות בעם.

הקהל הרחב עדיין לא יכול לצפות בו בשוני, אך עד סוף השנה זה אמור להתאפשר. המשימה של אלו שאחראים על מורשת המחתרות ומורשת האצ"ל בפרט, ושל מערכת החינוך, היא לנצל את המומנטום לעיסוק באחריות, אחדות וביכולת להתלכד סביב המשותף. ערב הבחירות אני בכלל בעד הקמת "מפלגת המורשת" (כתפיסה, לא בפועל, כדי לא לשרוף קולות), שתאגד נציגים מכל גופי המורשת ללא נציגי המפלגות.

מורשת אמורה לא לפצל אותנו למחנות, אלא להנחיל לנו, מתוך הפיצול והשסע של תקופת המאבק למען הקמת המדינה, את חשיבותה. את המורשת צריך להפוך לכלי נוסף, שיסייע לנו להבין ולחנך כיצד, למרות המחלוקות, להקפיד להישאר עם אחד, תוך כבוד הדדי וכמובן – כבוד למורשת.