אלטלנה עולה מן המצולות: כשהחשש הפוליטי גבר על הממלכתיות | ד"ר איתן לסרי

באוגוסט 2026, כמעט שמונה עשורים לאחר הטרגדיה המטלטלת של יוני 1948, הודיעו משרד המורשת וגורמי המחקר על איתור שרידיה של האונייה "אלטלנה" בעומק של כ-503 מטרים בלב ים. המציאה הזו איננה רק תגלית ימית מרשימה; היא מחזירה אל פני השטח פצע לאומי מדמם ומציפה שאלה נוקבת: האם הירי בלב תל אביב והפגיעה בלוחמי אצ"ל היו אכן צעד הכרחי להבטחת עקרון "צבא אחד", או שמא ביטוי לכוחנות, דחק פוליטי וחרדה של הממסד מפני נסיקתו של מנחם בגין?

הירייה הראשונה: חרדת הממסד והקרב על האהדה

מבחינה היסטורית, אלטלנה הפליגה מצרפת בעיצומה של מלחמת העצמאות כשהיא נושאת ציוד חיוני למאמץ המלחמתי של היישוב. כ-940 עולים ביניהם ניצולי שואה רבים ומפעל רכש אדיר של כ-  5,000 רובים, מיליוני כדורים, מאות מקלעים ופגזים. אותם ימים קשים, כשצה"ל הצעיר נלחם על עצם קיומו מול צבאות ערב, הנשק הזה היה עורק חיים לחזית. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, לא הגיע כפורק עול, נהפוך הוא!  עוד ב-1 ביוני 1948 נחתם הסכם לשילוב לוחמי האצ"ל בצה"ל, והתנהלו מגעים רציפים מול נציגי הממשלה ובהם סגן השר ישראל גלילי. בגין ביקש להבטיח כי חלק מהנשק יופנה ליחידות האצ"ל שנלחמו בירושלים (שהייתה מובלעת עצמאית שטרם נכללה רשמית בשטח המדינה,) והיתר לחיילי האצ"ל שהשתלבו בתוך צה"ל. אולם, הנהגת מפא"י בראשות דוד בן-גוריון ומפקדי ההגנה ראו לנגד עיניהם לא רק את שאלת המונופול על הריבונות, אלא גם את הפופולריות הגואה של מנחם בגין כמנהיג נערץ, האהדה הציבורית הרחבה שלה זכה האצ"ל על פועלו במיגור המנדט הבריטי עוררה חשש עמוק בקרב מוסדות השלטון החדשים. בן-גוריון, שהיה מנהיג פוליטי נחוש ודעתן, חשש כי נחיתת האונייה תתרגם את היוקרה הציבורית של בגין לכוח פוליטי וצבאי שיירט את ההגמוניה של מפא"י. תחת הכסות של דוקטרינת הממלכתיות, נדחק בגין אל הקיר באולטימטום קשוח, מסוכן וחסר פשרות.

אש מול חופי תל אביב: הוראת הירי והתגובה ההיסטורית

העימות שהחל בכפר ויתקין - בו נהרגו שישה לוחמי אצ"ל ושני חיילי צה"ל, הסלים במהירות כשאלטלנה הפליגה אל מול חופי תל אביב ב-22 ביוני 1948 הגיעה הדרמה לשיאה. בגין עלה על סיפון האונייה כדי לפקח מקרוב ולנסות למנוע אסון, אך פקודת הירי ניתנה מגבוה. פגז התותח שנורה לעבר הספינה הצית אותה, בעוד לוחמי אצ"ל נקלעו לאש כבדה על הסיפון ואפילו רובם בעודם במים. ברגע קריטי זה, כאשר חייו בסכנה ממשית תחת אש צה"ל, נבחנה מנהיגותו המוסרית של מנחם בגין כפי שלא נבחן מנהיג יהודי אחר במאה האחרונה, בגין יכול היה להורות לאנשיו להשיב אש ולדרדר את מדינת ישראל הצעירה למלחמת אזרחים עקובת דם באמצע מלחמת קיום מול אוייב ערבי אכזר ואולי לפרק את המדינה הצעירה והחדשה שאך קמה לה.  תחת זאת, בקור רוח אדיר ובזעקה שהדהדה ברדיו, הוא טבע את הכלל שייזכר לדורות: "מלחמת אחים -לעולם לא! יהודי לא יורה על יהודי, גם אם נפסיד באירוע הזה".

בפרשה כולה נהרגו 16 לוחמי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל. בגין העדיף לספוג פגיעה פוליטית, השפלה ואף סיכון חיים אישי, ובלבד שלא להרים יד איש באחיו.

מ"התותח הקדוש" ועד לתיקון ההיסטורי

בימים שאחרי, ניסה בן-גוריון לקבע את הנרטיב השלטוני וכינה את התותח שהפגיז את האונייה "התותח הקדוש " תוך כפיית תווית של "ניסיון מרד" (פוטש) על בגין ואנשיו. תווית זו שמשה את מפא"י במשך עשרות שנים לצבירת כח, שליטה ולהדרה פוליטית של מחנה שלם שלמרות שהיה מעורב בלחימה ובשחרור המדינה,  תחת הכלל "בלי חירות ומק"י".

אולם, ההיסטוריה הוכיחה איזה מחנה נהג באחריות לאומית. בגין לא פנה לאלימות ולא הקים מיליציות; הוא קיבל על עצמו את כללי המשחק הדמוקרטיים, בנה את תנועת "חירות"  והפך את תחושת הקיפוח והרדיפה לכוח אזרחי מלכד. הלגיטימציה שנסדקה ב-1948 שוקמה ערב מלחמת ששת הימים ב-1967, אז אפילו בגין הציע לצרף את בן גוריון לעמוד בראשות ממשלת הליכוד הלאומי, בן גוריון הודה לאחר מכן כי לו היה מכיר את בגין של 1967 היה נוהג אחרת במשבר של 1948.  והגיעה לסגירת מעגל היסטורית במהפך הפוליטי שהוביל בגין בשנת: 1977.

אפילוג: הלקח לשנת 2026

איתור האונייה במצולות הים בשנת 2026 מזכיר לכולנו כי הברזל אולי שקע במעמקים, אך הזיכרון הלאומי חי ופועם.  הלקח מפרשת אלטלנה אינו שעל המחנה הלאומי להרכין ראש, אלא שאסור לציניות פוליטית ולחשדנות מפלגתית לגבור על הסולידריות הלאומית.

ממלכתיות אמיתית אינה דריסה של היריב האידיאולוגי או הדרה של חלקים בעם בשם ה"מונופול על הצדק" אלא היכולת לראות בכל יהודי ולוחם שותף להגנה ולבניין הארץ. מורשתו של בגין מאותם ימים נוראים נותרה מצפן מוסרי נצחי- גם בלב מחלוקת נוקבת - אחים אנחנו.