בלב נוסחת הביטחון הלאומי של ישראל והעם היהודי מצוי משולש אסטרטגי יקר ערך. צלע אחת: יחסי ישראל־ארצות הברית, צלע שנייה: יחסי יהדות ארצות הברית־הממשל האמריקאי, צלע שלישית: יחסי ישראל־יהדות ארצות הברית. במשך שנים ממשלות ישראל גילו מודעות רבה למשולש ולדינמיקה שבין צלעותיו, אבל עתה ניכרים בו סדקים מדאיגים.
כל ממשלה חייבת לשנן לעצמה: לישראל אין משענת מעצמתית מלבד ארצות הברית. היתרון הגדול הוא בכך שבארצות הברית משגשגת ומשפיעה קהילה יהודית מופלאה. כוחה רב עשרות מונים מחלקה היחסי הזעום באוכלוסייה האמריקאית. בניה ובנותיה דומיננטיים בממשל, באקדמיה, בעסקים, בתקשורת, במשפט ובתרבות.
במציאות האמריקאית המקוטבת, שמירת האהדה הדו־מפלגתית לישראל נעשתה מורכבת יותר. אלא שנתניהו, במקום לפעול ברגישות, העדיף להתייצב לצד המחנה הרפובליקני, ללבות את הפיכת ישראל מנושא קונצנזואלי לעניין השנוי במחלוקת מפלגתית, ולהתנכר לרוב יהודי ארצות הברית המחזיקים בעמדות ליברליות.
כדי לשקם את המשולש יש להיפטר משלוש אשליות. אשליית ההסברה: קמפיינים המציגים את ישראל כנכס אסטרטגי, כמוצב קדמי מול האסלאם הקיצוני או כסטארט־אפ ניישן מחפשים את המטבע מתחת לפנס. אלא שהמטבע אבד בנקודות החיכוך המהותיות: הממשלה מצטיירת כמי שפוגעת בנורמות דמוקרטיות, אינה מציבה אופק מדיני בסוגיה הפלסטינית ומעמיקה את הפער הערכי מול הציבור הליברלי והצעיר בארצות הברית.אשליית הסימטריה: ישראל תלויה קיומית בארצות הברית – בחימוש, בווטו, בגיבוי משפטי ובמשענת כלכלית.
התנהלות שחצנית, עקיפת הממשל והתנגחות פומבית בנשיאים נתפסות בוושינגטון כחוצפה ומאיצות את השחיקה בתמיכה. ואחרונה, אשליית “ביבי מבין את אמריקה”. די במה שחזינו בו לאחרונה: ג’ראד קושנר, חתנו של טראמפ, נשלח לקהיר כדי לנהל משא ומתן עם חמאס.
אם בעקבות הבחירות תקום בישראל ממשלה ממלכתית, שאינה בת ערובה לסחטנות הימין הקיצוני והחרדים, ייפתח חלון הזדמנות היסטורי להצלת המשולש האסטרטגי. עזיבת נתניהו תסיר חלק מהמשקעים האישיים שפגעו בחוסן המשולש, אך אין בה די. על הממשלה הבאה לנקוט יוזמות של ממש. ראשית, נכונות לשרטט נתיב לפתרון הסוגיה הפלסטינית. היעדר מסלול לסיום הכיבוש הופך את התמיכה בישראל לנטל מדיני ומוסרי גם על טובי ידידינו. שנית, אימוץ ערכי מגילת העצמאות: הגנה על שלטון החוק, הפרדת הרשויות, עצמאות המשפט וזכויות הפרט והמיעוט, וחוקה.
התרעות פיקוד העורף