אולם מאחורי הכותרות מסתתרת אסטרטגיה שעשויה להיות רבת-עוצמה בשירות מטרה צודקת, אם רק המערב יפגין כושר עמידה. אפשר לחנוק למוות את המשטר הנתעב באיראן, אבל הדבר ידרוש כמה חודשים של כאב. הצד השלישי המרכזי הוא סין, שותפתה הסמויה והצינית להפליא של איראן: אם בייג'ינג תסיק שהמערב נחוש, היא עשויה דווקא לסייע בהאצת התהליך, משום שתזהה מטרה אבודה ותוכל לצבור הרבה רצון טוב לקראת העתיד.
מי מסוגל לשאת את הכאב זמן רב יותר?
איראן מהמרת שהסבלנות הפוליטית של המערב תפקע לפני שייגמר לה החמצן הכלכלי. ג'יהאדיסטים ככלל נוטים לראות במערב ציוויליזציה דקדנטית וחסרת נחישות, ולכן כזו שאפשר להביס למרות עושרה ועוצמתה. ואכן, החוכמה המקובלת מעניקה לאיראן יתרון משום שדיקטטורות מסוגלות לכפות על אוכלוסיותיהן סבל שממשלות דמוקרטיות מתקשות לשאת מבחינה פוליטית. אלא שלאיראן יש בעיה: לשעון שלה יש גבול פיזי. אם ארצות הברית והמערב יתעשתו מבחינה פוליטית, הם אמורים לנצח.
סין רוכשת יותר מ-80% ויותר מהנפט שאיראן שולחת ליצוא. משלוחי הנפט האיראני לסין ירדו החודש לכ-534 אלף חביות ביום, לעומת ממוצע של כ-1.4 מיליון חביות ביום בשנה שעברה. בתי זיקוק סיניים כבר מחפשים חביות חלופיות מעיראק ומברזיל.
אולם הנתון החשוב יותר הוא כמות הנפט שאיראן כבר הצליחה להעביר אל מעבר למצור. איראן נכנסה לשלב הנוכחי של העימות כשכמויות עצומות של נפט גולמי כבר נמצאות על מכליות וממוקמות קרוב יותר ללקוחות באסיה. המלאי הזה מאפשר להמשיך לספק נפט לסין גם בזמן שאיראן מתקשה לייצא חביות חדשות, ובכך יוצר אשליה של חוסן.
המלאי הולך ומצטמצם. רויטרס דיווחה כי מלאי הנפט האיראני הצף מחוץ לאזור המצור ירד מכ-105 מיליון חביות לכ-80 מיליון, כאשר כ-30 מיליון חביות נותרו במימי אסיה. זמינות המטענים לספטמבר ולאוקטובר כבר הולכת ומצטמצמת. זה עשוי להכריע את התוצאה.
איראן הקדישה עשרות שנים לשכלול יכולתה לשרוד סנקציות פיננסיות. מכליות מחליפות דגלים ושמות, כלי שיט מכבים מערכות מעקב, מטענים מועברים מספינה לספינה, חברות קש צצות ותשלומים עוברים למטבע סיני. סין יכולה לקנות נפט איראני בלי להסתמך על המערכת הדולרית המקובלת, ואיראן יכולה להשתמש ביואן כדי לרכוש מוצרים סיניים. השיטות הללו מסייעות לאיראן להסוות ולהפיק הכנסות מחבית שמגיעה לשוק העולמי. אבל המצור מקשה הרבה יותר להוציא את החבית הבאה.
ג'אסק, מסוף הנפט החלופי של איראן במפרץ עומאן — ולכן מעבר למצר הורמוז — מספק הקלה מוגבלת. יכולתו נמוכה בהרבה מהכמויות שטהרן זקוקה להן, והמכליות היוצאות מג'אסק עדיין חשופות לחנק הימי האמריקאי.
החוסן של המשטר האיראני ללא ספק מרשים, אבל ההתרברבות היא הצגה. איראן נכנסה למלחמה כשהיא סובלת ממחסור כרוני בחשמל, מתשתיות מתפוררות וממשבר מים חריף לאחר שנים של בצורת ודלדול מי התהום. הריאל איבד כ-80% מערכו מול הדולר מאז סוף 2022, ואינפלציה עשתה שמות בכוח הקנייה. המהומות שפרצו בחורף שעבר, והובילו לטבח בעשרות אלפי בני אדם, נבעו בחלקן מהמצב הכלכלי.
כשהמלאי החיצוני יירד מספיק, המצב יהפוך לבלתי אפשרי. יצוא נמוך יותר פירושו פחות מטבע חוץ, לחץ כבד יותר על הריאל ופחות משאבים ליבוא, לסובסידיות, למשכורות ממשלתיות, למנגנוני הביטחון ולמלחמה עצמה. המשטר דומה למשפחה שחיה מחסכונותיה לאחר שאיבדה את רוב הכנסתה.
אפשר להמשיך להוציא כסף במשך חודשים ולשמר מראית עין של נורמליות בזמן שהיתרה בבנק דוהרת לעבר האפס. הנפט האיראני שכבר נמצא מחוץ למצור הוא חשבון החיסכון; יצוא חדש הוא ההכנסה. אם המערב יחזיק מעמד עד לנקודה הזאת, כנראה כשישה חודשים, המשטר יעמוד על סף תהום. לא יישאר מספיק כסף אפילו לכדורים הדרושים כדי לטבוח במפגינים הזועמים.
סין יכולה להאיץ את התהליך אם תשתף פעולה עם ארצות הברית. הסחר האיראני זעיר בהשוואה ליחסים הכלכליים של סין עם ארצות הברית ואירופה. נכון, לבייג'ין יש אינטרס גיאופוליטי להביך את ארה"ב (ולמנוע ממנה להשתמש במערכת הדולרית כדי להכתיב את מדיניות החוץ הסינית) – אז הרבה תלוי בנחישות שתפגין ארה"ב.
לטראמפ יהיה קל יותר להפגין נחישות מספקת לאחר בחירות אמצע הקדנציה, שאחריהן תהיה לו פחות סיבה לחשוש מחוסר הסבלנות של האמריקאים כלפי מחירי דלק גבוהים. במובן מסוים, עצם העובדה שגם ארצות הברית פועלת מול שעון פוליטי מעניקה לה יתרון – כי הבעיה שלה תיעלם בעוד שהבעיה של איראן סופנית.
הטיעון שטראמפ צריך להציג הוא שכמה חודשים של כאב עשויים להניב תשואה אסטרטגית אדירה. רפובליקה אסלאמית מוחלשת מאוד תשנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון, תחליש את המדינה העומדת במרכז רשת בת עשרות שנים של ארגוני טרור חמושים, תפחית את האיומים על מדינות המפרץ ועל תשתיות האנרגיה, תפגע בציר המחבר את טהרן עם מוסקבה ובייג'ינג, ותעניק לאיראנים הזדמנות להשתחרר מתיאוקרטיה רצחנית השולטת בהם מאז 1979. הסיכונים של חוסר יציבות וכאוס ממשיים, אך הפרס האפשרי אדיר. אם מבינים את המצב.
וכאן טמון הכישלון הגדול ביותר של טראמפ. הוא היה יעיל באופן מדהים בשכנוע מספיק אמריקאים לקנות את המוצר הפגום והביזארי שנקרא דונלד טראמפ. אבל הוא נכשל לחלוטין במכירת רעיון העמידה לאורך זמן כדי להגן על אינטרסים, לשמר עקרונות, להפגין מנהיגות עולמית ולצאת מורווחים. אסור להפסיד במערכה הזו, ויהי מה. טראמפ צריך די מהר לאתר ולגייס את הוינסטון צ'רצ'יל הפנימי שלו — מגוחך ככל שזה עשוי להישמע.
התרעות פיקוד העורף