אבל מה שהיה חוכמה היסטורית ב-1948 הפך ברבות השנים לרפלקס שמסר את הימין. בכל פעם שהימין מגיע לעימות אמיתי עם מוקדי כוח שאינם נבחרים, נשלפת אלטלנה מן המצולות התודעתיות: אל תחריפו, אל תלכו עד הסוף, אל "תשברו את הכלים", כי עוד רגע תהיה מלחמת אחים. אפילו בתוך הימין עצמו הפכה "ממלכתיות" לעיתים לשם קוד לנסיגה.
וזו הבחנה קריטית. כי בדמוקרטיה קיימת לא רק סכנה של אנרכיה מלמטה, אלא גם סכנה של אוליגרכיה מלמעלה. אם מוסדות בלתי נבחרים מרחיבים בהתמדה את כוחם, והרוב הנבחר משתכנע שכל התנגדות נחרצת להם היא "בלתי ממלכתית", אז נוצרת א-סימטריה מובנית, שבה צד אחד מפעיל את מלוא הכלים המוסדיים שברשותו, ואילו הצד השני עסוק בהוכחת נימוסיו.
אז בין כניעה לבין אלימות נמצא מרחב עצום של מאבק דמוקרטי. יש מאבק ציבורי, יש מנעד רחב של מנגנוני "אי ציות" עקיפים, ויש גם שיתופי פעולה עם גורמים בחו"ל. ספרות המחקר על התנגדות אזרחית מלמדת שכוח אינו נשען רק על כפייה; הוא נשען גם על שיתוף פעולה, לגיטימציה וצייתנות. מי שמבקש לשנות מבנה כוח אינו חייב להפעיל אלימות. הוא יכול לשלול ממנו, באופן דמוקרטי ולא-אלים, את מקורות התמיכה שלו.
אלטלנה צריכה אפוא ללמד את הימין דבר אחד: לא יורים באחים. היא לא צריכה ללמד אותו לא להילחם. כי ממלכתיות אמיתית אינה פסיביות מול מוסדות המדינה; היא מאבק על כך שהמדינה עצמה תישאר כפופה לריבון הדמוקרטי. ממלכתיות בלי ריבונות היא כבר לא ממלכתיות. היא משמעת.
התרעות פיקוד העורף