אני זוכרת את המוכר ההוא בחנות התיקים בקניון הזהב. אף שעברו בדיוק 30 שנה מאז, השפם הטורקי הארוך והמסתלסל שלו והשומה הענקית בדיוק באמצע המצח, לא נותנים לזיכרון להתפוגג. החופש הגדול ההוא עבר לי לאט מאוד. סיימתי את גן החובה וחיכיתי לעלות לכיתה א'.
כשהלכתי עם אמי לפגוש את גלית, המחנכת הצעירה שלי (שלימים הגיעה לאחת ההרצאות שלי באיחור, בדיוק כשסיפרתי עליה, והמיקרופון כמעט נשמט מידי, משום שנראתה אותו הדבר, ומה הסיכוי שזה יקרה?), ניסו השתיים לבשר לי פחות או יותר, ומבלי לפגוע ברגשותיי או לעורר את התנגדותי, שבכיתה שאליה אני עולה, א'/3, לא לומד אף חבר או חברה שהיו איתי בגן. כולם נרשמו לבית ספר אחר, באזור אחר, ואמי, ששמעה שבית הספר ביאליק בחולון הוא בית הספר הטוב ביותר בעיר, לא התפשרה ורשמה אותי אליו.
בסוף הן הצליחו לבשר לי, אבל פניי נשארו כשהיו. זה קל, הייתי ילדה מרצה, את זעמי הצליחה לעורר רק אחותי, כשהרביצה והציקה לי שעות ארוכות והבלגתי, ושתקתי, וברגע שיצאה אמי מהבית למכולת או לשכנה, כיליתי בה את כל הזעם המצטבר. אבל בכל השאר, מודה ואין בי טיפת בושה, הילדה הכי מרצה שקיימת. אין בכי, אין השתטחויות בקניון או בסופר כדי לקבל משהו, אין קללות, מרד, צעקות ולא הייתה פעם אחת שביקשו ממני משהו ועניתי ב"לא" או ב"אין לי כוח". לימים שילמתי מחירים כבדים על כך, עד שנולדה בתי ועשיתי סטופ, שברתי את השרשרת המכוערת הזו.
אחר כך שמעתי אותה לוחשת לגלית שתשמור עליי טוב. שלפעמים, בגלל המשקל, ילדים קוראים לי בשמות ושהיא לא יכולה להשתלט על עצמה - אם תדע שבכיתי, תגיע מיד לבית הספר, לא כדי לפגוש את המורים או את הורי הבריון שקרא לי כך, אלא כדי לפגוש אותו בעצמה, פנים אל פנים. גלית בלעה רוק, ואני עשיתי עצמי לא שומעת.
בחנות ההיא בקניון הזהב עמדו אמי מרגלית, אביה אמיל וסבתי מרסל, לכולם אפשר להוסיף ז"ל. במשפחתי נהוג היה שהסבא והסבתא רוכשים את הילקוט הראשון. הגענו כבר בסוף החופש, והמלאי היה די דל. אני זוכרת שקיוויתי לרכוש ילקוט של השד הטזמני שבו הייתי צופה, או של ערוץ 6 (ערוץ הילדים של אז) ואם לא, אז גם המומינים או הדרדסים היו בסדר. אבל הכל אזל.
המוכר הציג לנו, במבטא טורקי כבד ושיעול של סיגריות כבדות עוד יותר, את התיקים שנשארו. הם היו תיקים טובים, איכותיים, תוצרת מודן, היה להם גם כיס כזה עם רוכסן ובתוכו עטיפה זוהרת לתיק, כך שבשלושת ימי הגשם בארץ לא יירטבו המחברות והספרים. אף אחד מהתיקים לא מצא חן בעיניי. אף שהחברה הייתה איכותית והמוכר אמר שאקבל גם מימייה בנוסף, הם היו גנריים מאוד, בצבעים משעממים, ולא היה בהם שום דבר שיכול לפתות ילד.
"כפרה אמא שלך, חניינה, לב של חמאה יש לך", אמרה גם היא, נשקה ללחיי, ויצאה מהחנות. הרבה מגע לא היה בינינו. אהבתי את הנשיקה שלה, רק בשבילה הייתי בוחרת את התיק המכוער הזה עוד שישים פעם.
את המילה "נאהב" משכתי ועל הפזמון חזרתי כמה פעמים, עד ששמעתי את נשימותיה הכבדות של אחותי והבנתי כי נרדמה, קצת אחריה, נרדמתי גם אני, על הילקוט, לא חשבתי עוד, גם לא בבוקר שאחרי.
ב-1 בספטמבר הגיעו כולם ללוות אותי לכיתה א'. אחותי הגדולה, שכבר עמדה להינשא, רכשה שלוש חבילות של פילמים וצילמה אותי מכל זווית אפשרית. אבא שלי בכה ודחף לי עוד שלושה בורקס לתיק, למקרה שהאוכל לא יספיק. סבתא וסבא שלי דיברו בתוניסאית אשכנזית כשניגשה המנהלת להכיר אותם. ואני עמדתי בבגדים מגוהצים, עם נעלי ספורט חדשות, שחיכו לי בבוקר ליד המיטה, נעלי ספורט כאלו שמדליקות אורות בהמון צבעים.
שנה מוצלחת לכל אלו שמתחילים, תיכנסו ברגל ימין ובחיוך. ואלו שמסיימים, שמרו על עצמכם, בשביל כולנו.
התרעות פיקוד העורף