הנתון הזה כשלעצמו מפחיד דיו, אבל מעבר לו מונחת שאלת מיליון הדולר: מה הוא חושב, מה הוא רוצה, מה הוא מוצא כאשר הוא מפשפש בפנימיותו - אנחנו מנחשים שיש לו דבר כזה או אולי לא - כאשר הוא עומד בבוקר, בפרטיותו, אולי אפילו בתחתוניו, מול המראה בביתו הגדול והממוגן ומתגלח. בהנחה שהוא לבד בחדר באותו רגע, בלי שרה, בלי פינקלשטיין, בלי שי בזק ובלי אף אחד; היינו מקריבים שנה מחיינו כדי לדעת את התשובה.
מה הוא רואה כאשר הוא מביט במראה. מה הוא חושב שהוא רואה. מה הוא חושב על מה שהוא רואה. כי מהרגע שבו הוא נשאב אל תוך הקדילאק הממוגנת, אנחנו יודעים שהוא הופך לדבר אחר. למישהו זחוח, יהיר, מתנשא, משפיל נשיאים ומלכים; האיש שכולם אוהבים לשנוא, המתבצר בתוך ההליכה הקשוחה והמוצקה, המתכווץ מאחורי העורף הבשרני, המפלס בעזרת המצח המבריק את דרכו מבעד לתלאות משרתו.
את הנתניהו הזה אנחנו מבינים היטב והשכלנו לרדת לסוף דעתו; לנו ולמה שאנו מייצגים, לא ייצא ממנו שום דבר טוב. אותנו הוא לא יוביל אל הארץ המובטחת. את שאיפותינו וחלומותינו הפרטיים והלאומיים הוא לא יממש. ההפך. הוא ידרדר אותנו לאסון כבד שיגרום לנו להתחרט על השפה העליונה הקשוחה שהחזקנו מול ילדינו, במקום לסור איתם לחנות המזוודות הקרובה ולקנות להם סמסונייט גדולה לדיסקים, ספרים וג'ינס. לא כך חינכו אותנו ולכן טרם נקטנו את הגישה התבוסתנית הזאת. אבל בינינו ובין עצמנו, הרגע אינו רחוק.
נתניהו הוא מממש משאלות המוות הגדולות ביותר שלנו. באיזה אופן מוזר הוא התרגל לחיות עם תאריך היעד של מאי 1999. במקום שהתאריך הזה ידאיג אותו, יגרום לו להימנע ממנו, לעקוף אותו ולעקר אותו, נערך נתניהו לקראתו. פוטנציאל המלחמה תמיד שכן בתחתית נפשו של נתניהו. אבל הפעם נדמה לנו שהוא מגיע אל הרגע שבו הוא עלול להחליט כי מהלך מלחמתי, נחרץ ודרמטי, אינו עומד בסתירה מלאה לטובתה של ישראל. אלמלא חשב עליהם דברים טובים, לא היה משפיל את הפלסטינים בכל הזדמנות. אלמלא ראה במלחמה אופציה ריאלית, היה מצליח להתנהג אליהם באנושיות מסוימת שהייתה מוציא את העוקץ מתחושתם שישראל מתנכלת להם בחדווה כה גדולה.
בנימין נתניהו, כמו מנחם בגין בשעתו, הוא מזן ראשי הממשלה שמלחמת ברירה היא אופציה ריאלית וקיומית בעיניו. אולי אינו חפץ בה באמת, אבל גם למנוע אותה אינו מעוניין. בתהליך אלימינציה מוזר הגענו השבוע למסקנה כה עגומה שהיא גורמת לעינינו להתמלא דמעות.
בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון של ישראל שאינו מבקש לעצמו מקום של כבוד בהיסטוריה. אין לו שאיפות כמוסות להביא לנו שלום. הוא לא רוצה שיבנו לזכרו אנדרטות ולא יקראו על שמו רחובות, אלא אם הוא עצמו יזכה לחנוך אותם. אין לו חזון המבקש לקבוע את מקומו בנצח. יש לו שאיפה אלמנטרית בפשטותה: הוא מבקש לשרוד. במקרה שלנו זאת טרגדיה, כי במקרה הוא ראש ממשלת ישראל בצומת הקריטי והמסוכן ביותר בתולדותיה.
ההבנה שהוא אינו מביא אל הרגע הזה מטען אמיתי, שאיפה בוערת להכשיר את הקרקע עבורנו לחיים שלווים וטובים יותר שהוא לא יככב בהם, להגיע לשלום אמת ולהבנה שיש בצידו מחיר אמיתי, כואב וכבד עם אויבינו, מחסלת לטעמנו את הדיון בעתיד.
התסריטים רבים ומגוונים. אף אחד אינו מבשר טובות. אף אחד מהם אינו מתקרב, ולו באינץ' מסכן אחד, לעברו של המחנה - בואו נקרא לו מחנה השלום - שאותו היינו רוצים לחשוב שאנחנו מייצגים לפעמים.
שלא תבינו לא נכון את מה שאמרנו על יצר ההישרדות של נתניהו. הוא רוצה להיות ראש ממשלה יותר משאנחנו רוצים לזכות בפיס. אבל בתנאים מבוקרים, מוסכמים וידועים מראש, הניתנים לשרטוט, הוא מוכן ליפול, בתנאים שלו. הוא מברר מה יותר כדאי לו: שהימין יפיל אותו בגלל הפעימה. ש"הדרך השלישית" תפיל אותו בגלל אי הפעימה. או שהכנסת תפיל אותו בהצבעת אי־אמון נגדו, שאינה הצבעה על הפעימה.
גם כאשר נתניהו מבקש ליפול, זה כדי לשוב ולקום. יש ליפול ויש ליפול. אם נתניהו ימצא את הדרך ליפול נכון, כלומר על הרגליים ולא על הראש, התוכנית שלו היא לשוב ולזכות בבחירות הבאות. אז הוא יסדר לעצמו שנתיים וחצי מהקדנציה הראשונה ועוד ארבע שנים מהבאה. תאמינו לנו, שנגד נתניהו של הקדנציה השנייה אפילו סדרת מאמרים על הנעליים של שרה, לא תעלה ולא תוריד.
הדבר הקשה ביותר לעיכול ולהשלמה הוא שהמערכת הגורלית, המכרעת והחשובה הזאת, מתנהלת כמין משחק מחשב. זה לא שאין חללים בשר ודם בשני הצדדים, אבל באופן שבו נאמדים תהליכים היסטוריים, נדמה כי הנבחרות טרם עלו על כר הדשא. כה מעט מפריד בין שני הצדדים, על כל כך הרבה כבר סוכם; שההתנהלות הזחוחה הזאת, התגרנית, נטולת הלב והנשמה של נתניהו, מציעה לנו שאיננו ראויים, בשל רפיסותנו, לפתרון שאינו אסון. אין כמונו הממהרים לבכות את מתינו. אין כמונו קהי חושים בגרימת המוות המיותר הזה. ראש ממשלה אחד כבר שילם בחייו על מהלך שמחצית העם לא אהב. נתניהו ידע להפיק הון פוליטי מהרצח ההוא, אבל במובן הבסיסי ביותר הוא לא הפיק לקחים.
מבחינה זאת בלבד איננו ראוי לתפקיד. מכיוון שההיסטוריה ומקומו בה אינם מעסיקים אותו, הוא חופשי מחשש. זה נורא לגלות, שנתיים פלוס לתוך הקדנציה האומללה הזאת, שנתניהו אינו ראש ממשלה. הוא אגואיסט נגוע בנרקיסיזם. הוא מאוהב בפריחתו ומתעלם בלב ערל מהקמילה סביבו. זה אינו מרשם לאסון. זה האסון בהתגלמותו.
תקשורת שעייפה מלומר למנהיג דברים כדורבנות, לצייר לו כתובות על הקיר, לדבר איתו כמו שמדברים לסחבק, להראות לו ברוח טובה כמה מסוכן וכיצד ההרפתקה המוזרה שלו תיגמר באסון ושום דבר מדבריה לא נקלט אלא נהדף בבוז ומתגלגל ברחובות ככדור נייר - עוזבת בסוף את מלאכתה האמיתית ופונה לטפל בזוטות.
לכן נולדה ההיטפלות הדי מגונה לשרה ולילדים. לכן עשו חשבון כמה עולים סיגרים דווידוף לקופת המדינה ולמה הטיטולים של אבנר יוצאים ממשכורתו של קשה יום באופקים. בינינו? אם נתניהו היה מתקדם כמו רבין במסלול השלום, היה מראה לנו קצה קצה של תקווה, "שלום עכשיו" היו משתמשים בכסף שהם מקבלים מה־CIA כדי לקנות לו סיגרים קובניים. עד כדי כך עגומים פני הדברים.
מה שברור זה שנתניהו, וזה אחד מכוחותיו הגדולים ביחסיו עם התקשורת, אינו מודאג מכך שהאנשים האלה, כמו רבים אחרים, אינם אוהבים אותו. מה זה לא אוהבים? ממש לא סובלים. הדברים הפרטיים שמנהיגים, שותפים, עמיתים ועיתונאים אומרים על נתניהו, מעבר לחילוקי דעות פוליטיים, הם דברים אישיים קשים שמתחברים לכדי השתקפות של דמות שלא רק שאינה מוצאת אהבה, אלא גם אינה מבקשת אותה.
פועם בו ביטחון כי הוא יודע מה הוא עושה ועושה את זה נכון. הרתיחה התמידית סביבו של אנשים, פוליטיקאים ועיתונאים, החושבים שהם יודעים יותר טוב, מעוררת בו בוז קר. הוא חש את עצמו כצירוף של אינטלקטואל בעל כושר ניתוח אנליטי גדול, פוליטיקאי מיומן המצליח לשרוד משברים ולעקוף מכשולים ואיש בעל חוש היסטורי עז המחובר, מכוח חינוכו, אל הפעימות ההיסטוריות הגדולות של עם ישראל ואל הפרספקטיבות הרחבות שלהן. בעוד שכל מתנגדיו עוסקים בקטנות ונעדרים עומק.
גם זה כוח פנימי גדול המקרין על יחסיו עם התקשורת. מכיוון שהיא חושפת את חולשותיו ומתעלמת, לתחושתו, מכוחו. הוא בז לה והיא חשה בכך ונעה בין עוויתות של עוינות ומבוכה, בין הכרזות כי הנה משטרו מתמוטט, לבין קריאות התפעלות על יכולתו ללכת על פני המים.
בחוגים יותר רחבים של העם, אצל אלה שלא האמינו שהאסון הזה יכול לקרות להם ואלה שהצביעו לו והתפכחו, קנתה לה אחיזה אותה משיכת כתפיים ישראלית רחבה שאם תיתן לה מילים היא תישמע כך: נו, מה אתה אומר על ראש הממשלה שלך? זה נורא, לא? כאילו שדווקא הזולת, הוא ולא אחר, הביא את נתניהו לשלטון וגם ממשיך להחזיק אותו שם. כאילו שהאסון הזה קורה לאיזה מין ישראל מטאפורית ולא אמיתית, שמעשיו אינם מסכנים אותה באמת.
התרעות פיקוד העורף