יש שני גושים בלבד: הבלוף שמכשיר לנתניהו רוטציה גם בלי 61 | דן פרי

הספין שייתכן ש"אף גוש לא ניצח" הוא ביבי-בלוף שיש לדחות. הגוש קובע מי ניצח בבחירות - הרכב הקואליציה שתקום בעקבות הניצחון הוא עניין אחר

דן פרי צילום: פרטי
עקבו אחרינו
בנימין נתניהו
בנימין נתניהו | צילום: רויטרס

הגוש של נתניהו כנראה לא יגיע ל-61 מנדטים. ולכן, כמו פטריות לפני הגשם, מתחילים עכשיו הדיווחים על הצעה למה שצריך לקרות אם "אף גוש לא ישיג רוב": ממשלת אחדות שבה נתניהו — אלא מי? — ימשיך לכהן ראשון כראש הממשלה, ולאחר מכן גדי איזנקוט יחליף אותו במסגרת רוטציה. כל התזה הזאת נשענת על הנחת יסוד שקרית, וצריכה להידחות ללא שום דיון.

ביום הבחירות יש שתי תוצאות פוליטיות אפשריות: רוב להמשך כהונתו של נתניהו או רוב להחלפתו. אם נתניהו אינו משיג 61, הגוש השני כן משיג אותם, למעט האפשרות היחידה של תיקו מדויק, 60–60, בכנסת שבה יש 120 מושבים. אבל נתניהו המתוחכם פיתח את הרעיון שלפיו בפוליטיקה הישראלית קיימים למעשה שלושה גושים: גוש נתניהו (שהוא הגוש הקלריקלי, האוטוקרטי והמתנחלי), גוש מתנגדיו, וגוש ערבי נפרד, שאיכשהו מרחף מחוץ לחשבון כאשר קובעים מי ניצח בבחירות.

התקשורת, שעד בחירות 2019 נהגה לדבר בפשטות על שני גושים, בהתאם להיסטוריה הפוליטית מאז מהפך 1977, אימצה בהדרגה את המסגור הזה, וכיום סקרים מציגים דרך קבע את המפלגות הערביות כקטגוריה שלישית, עם פלח נרד בעל צבע משלו. זו שטות שמשחקת לידי נתניהו. אך מה לנו כי נלין על התקשורת כאשר גם באופוזיציה יש הזורם עם המסגור המעוות הנוח לנתניהו?

הטעות נובעת מערבוב בין שתי שאלות שונות: מי ניצח בבחירות ואיזו קואליציה תקום בעקבותיהן. הגוש עונה על השאלה הראשונה, בעוד שהמשא ומתן הפוליטי שלאחר הבחירות עונה על השנייה. ביום הבחירות יש ממשלה מכהנת ויש אלטרנטיבה לממשלה המכהנת – זה  בינארי; במקרה שלפנינו, יש מחנה המבקש להמשיך את כהונת נתניהו ויש מחנה המבקש לסיים אותה - בינארי. אם לראשון יש 61, נתניהו ניצח, ואם לשני יש 61, נתניהו הפסיד.

מכאן מתחיל שלב חדש, שבו מי שקיבל את הרוב מנסה לתרגם אותו לממשלה. הקואליציה שתקום אינה חייבת לשקף אחד לאחד את הגוש שניצח בבחירות. המנצח יכול להקים ממשלת מיעוט הנשענת על תמיכה מבחוץ, להשאיר חלק מן המפלגות שסייעו לו להשיג רוב מחוץ לממשלה, או לצרף מפלגות וחברי כנסת שהשתייכו ביום הבחירות למחנה האחר.

ההיסטוריה הישראלית מספקת דוגמאות. בבחירות 1988 זכה גוש הימין והדתיים בראשות יצחק שמיר ב-65 מנדטים. התוצאה הייתה ברורה ושמיר היה המנצח, אך הוא הקים ממשלת אחדות עם המערך, היריב המרכזי שלו מן המרכז-שמאל, וכיהן כראש הממשלה ללא רוטציה. למה בלי רוטציה? כי הרוב הגושי קבע שהוא הגיע למשא ומתן כמנצח המחליט איזו ממשלה להקים.

ארבע שנים אחר כך, בבחירות 1992, קיבלה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין 44 מנדטים, מרצ 12, ומפגות ערביות (חד״ש ומד״ע) חמישה — יחד 61 מנדטים במחנה שהחליף את ממשלת שמיר. הרוב הזה הפך את רבין למנצח, אבל הוא לא הכניס את חד״ש ומד״ע לקואליציה ממש – רק נשען עליהן, ואף אחד לא ציפה למשהו אחר. במקום זאת צירף את ש״ס, שקיבלה שישה מנדטים, והקים ממשלה של העבודה, מרצ וש״ס, בעוד המפלגות הערביות נותרו בחוץ ותמכו בה בהצבעות חשובות.

לפי "שיטת נתניהו", רבין לא ניצח ולאף גוש לא היה רוב. לפי שיטת המציאות, רבין ועוד איך ניצח, ואף אחד לא התבלבל. הגוש קבע מי ניצח; הקואליציה נבנתה אחר כך.

זה מה שהשיח הנוכחי מטשטש כאשר הוא מוציא את המפלגות הערביות מן החשבון הגושי. אין צורך לראות בחד״ש-תע״ל שותפה מתאימה לממשלה ציונית, ואפילו אין צורך להכניס את רע״ם — הראויה מאוד — לקואליציה, כדי להבין שאם המפלגות האלה הן חלק מרוב של 61 חברי כנסת המתנגדים להמשך כהונתו של נתניהו, הרי שיש רוב להחלפת נתניהו. השאלה אם ראש הגוש — נאמר, גדי איזנקוט — ירצה להקים ממשלת מיעוט הנשענת על קולות מבחוץ, לצרף את ש״ס, להגיע להסכמות עם גורמים בליכוד או לבנות קואליציה אחרת לחלוטין, תעמוד בפניו אחרי שהתברר מי ניצח.

יש היגיון פוליטי מסוים בהתנכרות של חלקים ממחנה השינוי למפלגות הערביות. מי שמבקש למשוך קולות מן הימין מבין שחיבוק פומבי שלהן עלול להבריח מצביעים שהוא מנסה להעביר מצד לצד. אבל אני מעריך שכולם מבינים שביום שאחרי הבחירות קולות ערבים יהיו חלק אינטגרלי מהגוש שהחליף את נתניהו, וזה עדיף בהרבה מאשר לתת לו את מבוקשו: להמשיך לחלוב את המדינה ולהוביל אותה אל מעבר לתהום.

בצד השני מתנהל משחק מקביל. נתניהו מבין שהחרדים גורמים לו נזק אלקטורלי ומבריחים חלק מן הגוש שלו אל הגוש השני, ומכאן הקמפיין של הליכוד על "ממשלה רחבה", כשהרמז הוא כמובן לממשלה שתפחית את תלותו בחרדים. בשני המקרים זו פוליטיקה של קמפיין: כל צד מטשטש את השותפים שמקשים עליו להביא את הקולות הדרושים לניצחון. אפשר בשקט להתעלם מזה כאשר סופרים את הגושים.

נתניהו עצמו בוודאי לא היה מתבלבל בכזו קלות. ב-2021, כאשר הפסיד משום שגם עם נפתלי בנט היו לו רק 59 מנדטים, הוא ניסה לפתות את רע״ם מן הגוש השני, ככה, ללא שום בושה. וזה אולי גם היה עובד אלמלא הווטו של בצלאל סמוטריץ׳, שהתגלה כאיש עקרונות של ממש במישור הגזענות.

החלוקה לשני מחנות משקפת כיום שני כיוונים שונים מאוד למדינת ישראל. מצד אחד עומד גוש ימני-דתי-חרדי שמוביל את המדינה לכיוון קלריקלי ואוטוקרטי ומוכן להחליש ואף לחסל את האיזונים והמגבלות המוסדיים על כוחו של הרוב הקואליציוני. אותו מחנה משלים עם מציאות שבה ישראל שולטת במיליוני פלסטינים ביהודה ושומרון ללא זכויות פוליטיות שוות, וחלקים משמעותיים ממנו מבקשים להעמיק את ההתנחלויות ולהפוך את השליטה הזאת למצב קבע.

הברית של נתניהו עם המפלגות החרדיות מונעת גם טיפול רציני באחת הבעיות המבניות הגדולות ביותר של ישראל. האוכלוסייה החרדית גדלה בקצב מסחרר, בעוד חלקים גדולים מן הגברים בה אינם משתתפים בשוק העבודה בשיעורים הנדרשים מכלכלה מודרנית, אינם מקבלים לימודי ליבה שמאפשרים פריון גבוה ואינם נושאים בנטל השירות הצבאי. אם כל זה לא ישתנה, הילודה הפנומנלית במגזר הזה והמשך המודל הנוכחי יסכנו את יכולתה של ישראל להתקיים כמדינה מודרנית ומשגשגת. זה גוש נתניהו, ולהתנגד לזה זה ממש לא איזה עניין נלעג של "רק לא ביבי".

מולו ניצב גוש הרבה פחות הומוגני, הכולל את המרכז, השמאל, חלקים מן הימין הממלכתי והמפלגות הערביות. יש בתוכו מחלוקות עמוקות, אבל המכנה המשותף הוא הרצון לשנות את הכיוון: לשמר את ישראל כמדינה דמוקרטית, להגן על מוסדותיה, להתמודד עם המשמעות ארוכת הטווח של השליטה ביהודה ושומרון, לבנות מחדש את מערכת היחסים עם החברה החרדית בתחומי הגיוס, החינוך, התעסוקה והמימון, ולהבטיח שוויון לאזרחי ישראל הערבים. שתי גישות, שני גושים.

לכן אין שום בושה בהגדרת הבחירות כמאבק בין גוש התומך בנתניהו לבין גוש המתנגד לו. נתניהו הוא ראש הממשלה ותיק להחריד והוא מגלם כיום את המשך המצב הקיים. אם התוצאה היא 60–60, יש תיקו אמיתי. אבל אם 61 חברי כנסת מתנגדים להמשך כהונתו, המחנה שלו הפסיד, בין אם המנדט ה-61 מגיע מרע״ם, מחד״ש-תע״ל או מכל מפלגה אחרת.

אם איזנקוט עומד בראש המחנה שהשיג את הרוב, הוא יכול לבחור בממשלת מיעוט, בתמיכה ערבית מבחוץ, במשא ומתן עם ש״ס או בניסיון לצרף חלקים מן הליכוד. זה השלב שבו מרכיבים קואליציה, והוא מגיע אחרי שהבחירות כבר קבעו מי ניצח.

זו גם הסיבה שאיזנקוט צריך לדחות הצעה שלפיה נתניהו יכהן ראשון ברוטציה אם המחנה המתנגד לנתניהו השיג 61. תקופה נוספת בראשות הממשלה מעניקה לנתניהו את הנכס הפוליטי החשוב ביותר שלו — זמן לבצר מחדש את הבריתות שלו, לפרק את המחנה שמולו ולשנות את המציאות הפוליטית לפני מועד הרוטציה. הענקת הזמן הזה לראש ממשלה שמחנהו איבד את הרוב תהפוך את תוצאת הבחירות על ראשה. זו תהיה שלומיאליות מגוחכת ובכייה לדורות. דורות שכבר יעקרו לחו"ל כדי להימלט מהסיוט.

יש שני גושים. אחד מהם ינצח. בבקשה, לא ליפול קורבן לביבי-בלוף.

תגיות:
בנימין נתניהו
/
גדי איזנקוט
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף