סיור בשומרון ואצל קהילות רועים בבקעת הירדן ביום חם במיוחד העלה בדעתי את ועידת האו"ם נגד גזענות שהתקיימה בדרבן לפני 25 שנה (31 באוגוסט – 8 בספטמבר 2001) ובה השתתפתי כשגרירת ישראל בדרום אפריקה. זאת כי בין ההאשמות שהועלו נגדנו שם היו "אפרטהייד" ו"טיהור אתני". מתבקש לשאול האם הטיעונים שהשמענו אז עדיין תקפים.
אבל ראשית, מה היה בדרבן, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, שבגללו השם עדיין מעורר תגובות קשות בקרב גורמים ישראלים ואצל ארגונים יהודים בעולם?
זה הייתה הוועידה השלישית של האו"ם בנדון, והראשונה מאז ביטל את החלטתו (1975) ולפיה ציונות היא גזענות. לראשונה, ישראל החליטה להשתתף. היינו בהלם מהעוינות שפגשנו בשלוש הזירות של מה שמכונה ביחד "דרבן": ועידה רשמית של מדינות, מפגש מקביל של ארגונים לא ממשלתיים, ו"הרחוב", למשל הפגנות. הצביעות הייתה בוטה - ארגונים ומדינות שמקדמים זכויות אדם חברו למי שתולה הומוסקסואלים, הכול נגד יריב משותף - אנחנו.
חשוב להדגיש שלא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמית. אבל במקרה הזה, פחות משנה אחרי דרבן, סגן שר החוץ (המוסלמי) של דרום אפריקה אישר בפני ארגון יהודי מקומי שהיבטים של הוועידה גלשו לאנטישמיות.
למען הסדר – בסופו של דבר, ההאשמות הקיצוניות לא נכללו במסמך שאימצו המדינות החברות באו"ם. אך הן נותרו במסמך של הארגונים הלא ממשלתיים, והתבססו בשיח הביקורתי כלפי ישראל.
דרום אפריקה נבחרה לארח את הוועידה לאחר שב-1994 הסתיים האפרטהייד, שבו מיעוט לבן שלט על רוב חסר זכויות, ובבחירות החופשיות הראשונות נלסון מנדלה נבחר לנשיא. השיח המשווה בין ישראל ואפרטהייד התקבע בדרבן.
רבים מהמשתתפים בשלוש הזירות בוועידה לא הפרידו בין הנעשה בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. הדגשנו שערביי ישראל הם אזרחים שווים על פי חוק. הסברנו שהצעדים של ישראל בשטחים הם תוצאה של סכסוך ושל צורך ביטחוני, והיא איננה רוצה לשלוט לנצח על אוכלוסייה ילידית גדולה.
איך היינו עונים להאשמות הללו כעת, כאשר בכירים מתבטאים נגד ערביי ישראל? ובעוד הממשלה פועלת למחוק את הקו הירוק, במגמה ליצור מציאות של מדינה אחת בין הים והירדן? כיצד בדעת ישראל להתייחס בעתיד למיעוט גדול, אולי אפילו רוב? אם תעניק להם זכויות שוות, מה יעלה בגורל המרכיב היהודי בזהותה? ואם לא, כיצד היא תסביר שליטה קבועה של קבוצה אחת על קבוצה אחרת?
לצד אלו, אזכיר עניין שזכה לפחות תשומת לב בדיווחים על דרבן – טיהור אתני. המונח נכנס לשיח הבינלאומי כעשור קודם, במהלך המלחמות ביוגוסלביה לשעבר, שגבו יותר ממאה אלף קורבנות. לפי האו"ם, זוהי "מדיניות מכוונת של קבוצה אתנית או דתית אחת, להסיר באמצעות אלימות וטרור את האוכלוסייה האזרחית של קבוצה אתנית או דתית אחרת מאזורים גיאוגרפיים מסוימים".
לא צריך להיות מומחה לדין הבינלאומי כדי לשאול האם הנעשה כעת ביהודה ובשומרון, בבנימין ובבקעה, הוא בגדר "אלימות וטרור". אין צורך לבקר בשטח כדי להבין את הכוונות מאחורי המעשים, ולהתרשם מהגיבוי של הממשלה או לכל הפחות מחוסר המעש שלה, שמאפשר לפורעים להמשיך.
במלאת ל"דרבן" רבע מאה, נוכל להמשיך ולהתלונן על הבורות אודותינו, להצביע על אנטישמיות ועל הצביעות כלפינו, למנות את המבקשים לכלותינו, ולהדגיש את הצורך שלנו להתגונן.
אבל אין בכל אלו לשחרר אותנו מההבנה כיצד העולם – בעייתי ככל שהוא – רואה אותנו ואת מעשינו, ומה ההשלכות הצפויות מבידוד הולך וגובר, כפי שדרום אפריקה ההיסטורית למדה על בשרה. ובעיקר, אין בהם לפטור אותנו מהחובה להתבונן פנימה, לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים ואיך אנחנו מתנהלים, ומי אנחנו.
התרעות פיקוד העורף