ליברמן אינו צריך כרגע לשכנע את הקהל שהוא המועמד המוביל לראשות הממשלה. המספרים ממילא אינם שם. בסקרים הוא מפגר אחרי איזנקוט ובנט, וגם בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה נקודת הפתיחה שלו חזקה פחות. מי שבוחר ראש ממשלה לפי טבלת הליגה לא מגיע מכאן הישר לנוקדים.
גם "הניסיון" אינו נכס נקי מחסרונות: אחרי כמעט שלושה עשורים בצמרת הפוליטית, ליברמן הוא מוצר שהציבור מכיר היטב. באותה מידה מוכרים גם קורות החיים שלו. מעט מאוד פוליטיקאים בישראל עברו כמוהו בין מוקדי הכוח המרכזיים של המדינה, ממשרד החוץ והביטחון ועד האוצר והקבינט. הרזומה שלו אינו קישוט לקמפיין, הוא נותן לו בסיס ממשי לטעון לתפקיד הכי בכיר במערכת; הסקרים מראים, לפחות בינתיים, עד כמה הציבור משתכנע.
הפוליטיקה הישראלית כבר הוכיחה שאין קשר הכרחי בין טבלת הליגה לבין זהות ראש הממשלה. בנט עשה זאת ב-2021, כשמפלגה בת שבעה מנדטים ביום הבחירות - ושישה בעת השבעת הממשלה - הספיקה לו כדי להיכנס ראשון לרוטציה. איזנקוט מכיר היטב את התקדים שמרחף מעל מערכת הבחירות הזאת. מכיר - וחושש, ובדיוק לכן הוא דורש לקבוע כלל: ראש המפלגה הגדולה בגוש יהיה המועמד לראשות הממשלה.
הקמפיין החדש מבקש לקבע הנחת עבודה אחרת: גם אם איזנקוט יסיים ראשון בגוש, ראשות הממשלה לא תעבור אליו אוטומטית. בישראל ביתנו אומרים בגלוי שליברמן "יכול וצריך" להיות ראש הממשלה. עד הקלפיות כולם ידברו על אחדות הגוש. כל אחד מהם גם דואג לעמדת הפתיחה שלו לבוקר שאחרי.
הסרטון פונה לבוחרים, אבל המסר לשותפים ברור לא פחות: ליברמן אינו נכנס למערכת הבחירות הזאת מתוך הנחה שבסופה יקבל את האוצר או הביטחון ויגיד תודה.
גם את "אסטרטגיית הגוש" שהוא משווק בימים האחרונים כדאי לקרוא בזהירות. יש בה היגיון אלקטורלי ממשי: ליברמן טוען שהמשימה היא להעביר חמישה-שישה מנדטים מגוש נתניהו, ולא לנהל מלחמת קולות בתוך האופוזיציה; לטענתו, המלצה שלו עכשיו על איזנקוט תעלה לו בשני מנדטים, והמלצה דומה של בנט עלולה לעלות לאחרון בשלושה-ארבעה. לכן הוא דורש שכולם ירוצו לראשות הממשלה עד הסוף.
ליברמן זקוק אפוא לניצחון של הגוש, אבל ניצחון גדול מדי של איזנקוט יפגע בו. "ישר" גדולה מאוד ו"ישראל ביתנו" לא מספיק גדולה הן חדשות רעות עבורו; פער מצומצם יותר, כשהקמת הממשלה תלויה גם בו וגם בבנט, משנה את יחסי הכוחות. מנדט שעובר מנתניהו לגוש משרת אותו. מנדט שעובר מישראל ביתנו לישר גורע מכוחו. התוצאה הנוחה ביותר עבורו היא מחנה מנצח שאין בו איש חזק מספיק לקבוע לבדו את תנאי הממשלה.
הקרב נוגע גם למבנה הממשלה הבאה. איזנקוט העלה אפשרות להקים ממשלה בלי 61 חברי כנסת מהגוש ולנסות להרחיבה לאחר ההשבעה. ליברמן סגר מיד את הדלת: "לא תהיה ממשלת מיעוט, לא נהיה בה". הוויכוח האידיאולוגי הוא על הישענות על הערבים; מבחינת יחסי הכוחות יש לו תוצאה נוספת.
בנט מסבך עוד יותר את החשבון. הוא מתחרה בליברמן על חלק מאותו קהל - ימין אנטי-נתניהו, ביטחוני, ציוני, עם דגש על ציבור משרת - ובה בעת עשוי לספק את התנאי שיאפשר לליברמן לתבוע את ראשות הממשלה. אם בנט וליברמן יחזיקו יחד כוח שמתקרב לזה של איזנקוט, הם יוכלו לטעון ששתי מפלגות הימין בגוש אינן חייבות לקבל כמובן מאליו את ראש הרשימה הגדולה. כבר עכשיו שניהם מסרבים להתחייב לכך. אין צורך בברית חשאית ביניהם; השניים לא נפגשו במשך חודשים. די בכך שהאינטרסים ייפגשו.
הם כמובן גם יריבים. לבנט יש יתרון ברור: הוא כבר ישב בכיסא. התשובה של ליברמן נמצאת בקורות החיים שלו. שר חוץ, שר ביטחון, שר אוצר, חבר בקבינטים, שותף בהקמת קואליציות ובהפלתן. כמעט כל תחנה אפשרית נמצאת ברזומה, פרט לראשות הממשלה. יש לו גם בסיס פוליטי ותיק, מזוהה ועיקש ומפלגה שנבנתה סביבו ושרדה מספר רב של מערכות בחירות, בשעה שמפלגות מרכז וימין אחרות נולדו, זינקו ונעלמו. הסרטון מהבוקר מבקש להפוך את השורה היחידה שחסרה בקורות החיים לטיעון בעד הקידום הבא.
מול איזנקוט המילה "ניסיון" מקבלת משמעות אחרת. איזנקוט היה רמטכ"ל וחבר בקבינט המלחמה; בפוליטיקה המפלגתית הוא עדיין חדש יחסית. ליברמן אף אמר במפורש שאיזנקוט "עוד לא בשל" לראשות הממשלה. מכאן הבחירה ב"אין חכם כבעל ניסיון", ולא בטענה שליברמן יקבל את מספר המנדטים הגדול ביותר. הוא מעדיף שהוויכוח יתנהל במגרש שנוח לו: ותק, יכולת והיכרות אינטימית עם המערכת, ולא פופולריות וגודל מפלגה. בתפיסה שהוא מבקש למכור, ראשות ממשלה היא בראש ובראשונה תפקיד ביצועי. על הניסיון הדרוש לביצועו יש לליברמן טיעון שקשה לבטל.
יש בכך אירוניה. איזנקוט, הטירון הפוליטי לכאורה, הוא האיש שהוותיקים נאלצים כרגע להתארגן סביבו. הוא קובע את נושא הדיון; הם מסבירים מדוע אין להכתיר אותו מראש. בעולם שבו צריך לספור ידיים בכנסת, הוותק לבדו אינו משלם את החשבון. במקרה של שוויון כוחות, לעומת זאת, הניסיון של ליברמן עשוי לקבל משמעות שונה לגמרי.
הסעיפים האלה ממלאים תפקיד נוסף מעבר למצע: ליברמן קובע באמצעותם כבר עכשיו את מחיר התמיכה שלו בממשלה הבאה. חלק ניכר מהסוגיות הללו מזוהות איתו כבר שנים, ולכן קשה לפטור אותן כהצהרות שנועדו לחודשיים של קמפיין. המחיר הגבוה משפר את עמדת המיקוח שלו ועלול להקשות מאוד על סגירת העסקה.
לשותפיו יש סיבה להתייחס ברצינות לאיומים שלו. אצל ליברמן "לא" כבר הוכח בעבר כאפשרות מעשית. ב-2019, עם חמישה מנדטים בלבד, הוא סירב לאפשר לנתניהו להקים ממשלה סביב משבר חוק הגיוס, והמערכת נגררה לבחירות נוספות. זו הייתה החלטה פוליטית עתירת סיכון, שהתקבלה בשעה שיכול היה להיכנס לממשלה ולהסתפק בתפקיד בכיר. מי שכבר קם משולחן המשא ומתן ושילם על כך מחיר מגיע לסיבוב הבא עם כוח הרתעה שאין לכל אחד.
לתקדים בנט היה גם פרק מקדים שנשכח. כבר באוגוסט 2019, כשישראל ביתנו עמדה על 11 מנדטים בסקרים, עלה תרחיש שבו ליברמן ינצל את היותו לשון המאזניים כדי לדרוש רוטציה בראשות הממשלה. הוא לא פסל זאת ואמר שראשות הממשלה מעניינת אותו, אך היא "אופציה, לא אובססיה". אז זה נשמע כמעט אקזוטי. שנתיים אחר כך בנט הוכיח שמפלגה קטנה, כשהיא ממוקמת בנקודה שבה שני הצדדים זקוקים לה, יכולה לקבל את הנכס היקר ביותר במערכת. מה שהיה ב-2019 תרגיל מחשבתי הפך ב-2021 לתקדים.
במובן הזה, חמשת המנדטים של 2019 עשויים להיות עבורו נכס חשוב יותר מעשרת המנדטים של 2026. אז הוא הוכיח שמפלגה קטנה מסוגלת לקבוע מי לא יהיה ראש ממשלה. הוא הוכיח גם שאינו כבול למחנה שממנו צמח, ושברגע ההכרעה הוא מוכן להעדיף את הקו שלו על הנוחות האישית של כניסה לממשלה. עכשיו הוא מבקש לתרגם את המוניטין ההוא לתביעה שאפתנית בהרבה: חלק בראשות הממשלה עצמה.
לכך הצטרפה אמירה מסקרנת שלו מהשבוע האחרון. ליברמן מבטיח שבידיו "נוסחה שכולם יקבלו אותה וכולם יהיו מרוצים", שאותה יציג אחרי הבחירות. הוא אינו מפרט. אילו התכוון לעיקרון הפשוט שלפיו ראש המפלגה הגדולה יהיה ראש הממשלה, קשה להבין מדוע יש צורך לשמור אותו בסוד. השתיקה משאירה מרחב לרוטציה, למועמד פשרה, לחלוקת קדנציה או להסדר אחר שיפריד בין מספר המנדטים לבין סדר הישיבה בלשכת ראש הממשלה. גם האופן שבו הוא מדבר על אותה נוסחה מלמד משהו על תפיסתו העצמית. מבחינתו הוא אחד האנשים שאמורים להרכיב את העסקה, לא מי שיוזמן להצטרף אליה לאחר שתיסגר.
הניסיון הרב אינו פותר לליברמן את הבעיה הקואליציונית; הוא בעיקר גורם לו להכיר אותה היטב. הקווים האדומים שהציב - נתניהו בחוץ, ממשלת מיעוט בחוץ, פטור לחרדים בחוץ - מצמצמים מאוד את הדרכים להגיע ל-61. איזנקוט משאיר לעצמו פתח לממשלה צרה שתורחב אחר כך. בנט יכול תיאורטית לנסות בעתיד לבנות חיבורים שקשים הרבה יותר לליברמן. העימות עם המפלגות החרדיות נעשה במשך השנים חלק מזהותו הפוליטית של יו"ר ישראל ביתנו. פשרה גדולה איתן ביום שאחרי הבחירות עלולה למחוק חלק מהסיבה שבגללה מצביעיו באו אליו מלכתחילה.
בנקודה הזאת מצבו שונה מהותית מזה של בנט ב-2021. כוחו של בנט נבע אז מהיותו החיבור הכמעט יחיד בין חלקיה של קואליציה שנראתה בלתי אפשרית. ליברמן מבקש להגיע לעמדה דומה אחרי שנים שבהן צמצם בעצמו את מספר השותפים האפשריים שלו. מנגד עומדות כמעט שלושים שנות היכרות עם מוקדי הכוח, המפלגות, המנהיגים והחולשות שלהם. קווים אדומים מעניקים כוח במשא ומתן כל עוד נשאר עם מי לנהל אותו.
כדי להגיע לראשות הממשלה הוא זקוק לתוצאה כמעט כירורגית: גוש השינוי צריך להיות גדול דיו להחליף את נתניהו, ישראל ביתנו חזקה דיה להיות הכרחית, איזנקוט חלש מכדי לכפות את מועמדותו, בנט חזק מספיק לבלום את הכתרת איזנקוט אך לא חזק מספיק לקחת לעצמו את ראשות הממשלה, ולאיש אין דרך חלופית להגיע ל-61. זה הרכב מאוד מסוים של תוצאה, שבו כמעט כל חלק צריך ליפול במקום הנכון. אם כך ייראו המספרים, ליברמן יהיה כנראה השחקן המנוסה ביותר סביב שולחן שבו לכל האחרים יהיה צורך דחוף לסגור עסקה.
בתוך התחרות הזאת טמונה גם סכנה למחנה כולו. הסירוב להסכים מראש שהגוש יתלכד סביב ראש המפלגה הגדולה עלול להתברר ככשל אסטרטגי. איזנקוט רוצה למנוע תקדים בנט נוסף; בנט לא חזר לפוליטיקה כדי להסתפק בתפקיד שר; ליברמן אינו מתכוון לוותר מראש על כוח שצבר במשך שנים. שלוש השאיפות האלה יכולות לדור יחד עד הבחירות. אחריהן הן עלולות להפוך את הרכבת הממשלה למסובכת הרבה יותר.
כדאי לשים לב לליברמן. כרגע הוא רחוק מראשות הממשלה יותר מאיזנקוט, ולפי חלק מהמדדים גם מבנט. מבין השלושה הוא הפוליטיקאי הוותיק ביותר, האיש שכבר עבר כמעט כל משבר קואליציוני אפשרי, שרד עליות ונפילות ושמר לאורך שנים על עצמאות שאפשרה לו פעם לשבת עם נתניהו ופעם למנוע ממנו ממשלה. הקמפיין שלו מתנהל בשתי זירות במקביל: להביא לסיום שלטונו של נתניהו, ובאותה מערכת בחירות למנוע מצב שבו זהות מחליפו תיקבע עוד לפני ספירת הקולות.
איזנקוט זקוק לניצחון ברור. בנט זקוק לחזרה מוצלחת. החשבון של ליברמן דורש יותר משתנים: גוש גדול מספיק כדי להחליף את נתניהו ותוצאה פנימית צפופה מספיק כדי שאיש בגוש לא יוכל להקים ממשלה בלעדיו.
בהכרעה ברורה בתוך גוש השינוי, "אין חכם כבעל ניסיון" יישאר סרטון קמפיין מוצלח יותר או פחות. תוצאה של 61 דחוק, עם ממשלה שתלויה בכל אחת משלוש המפלגות, תיתן לניסיון שליברמן מוכר עכשיו לבוחרים ערך ממשי במשא ומתן. במקרה כזה, שלושים שנות פוליטיקה יהיו מבחינתו הטיעון לכך שהוא יודע טוב מיריביו איך הופכים תוצאה מסובכת לממשלה.
ביום כזה, מספר המנדטים של ישראל ביתנו יהיה רק הנתון הראשון בחישוב. השאלה שתעניין את ליברמן תהיה פשוטה בהרבה: מי מסוגל להקים ממשלה בלעדיו - ומה יצטרך לתת כדי לעשות זאת.
התרעות פיקוד העורף